מעשה היצירה הוא הניסיון שלנו להתקרב לתפקידו של זה שאנו מכנים אלוהים. הוא היוצר הקדמון, הראשון, זה שיצר את כל היש מהמון אין. כל מעשה יצירה הוא בריאה של דבר חדש שלא היה קיים בעולם ובזכות יצירתו הוא נוכח כרגע וניתן להתייחס אליו, אך במחזאות יש קירבה גדולה יותר ליצירתו של אותו אלוהים משום שהיא בריאה של מרחב לאחרים להתקיים בתוכו וליצוק לתוכו את הפרשנות שלהם. מחזה הוא מרחב, מעשה היצירה שלו לא מסתיים במילים "חושך" בתום הדף האחרון, זהו למעשה הרגע בו הוא רק מתחיל לחיות משום שזה הרגע בו נכנסים אליו יוצרים אחרים ומעניקים לו את הפרשנויות שלהם, טוענים את המילים במשמעויות חדשות, מעניקים עומק וצבע ונפח לעולם שברא המחזאי בדל אמותיו, (לא שכחתי ד'). זה הרגע בו המרחב שברא כבר לא שלו בלבד וזהו רגע דרמטי בפני עצמו משום שבאותה מידה שהוא יכול להתפעם ולהתרגש מכל מה שהביאו בני התמותה לתוך עולמו הוא יכול גם להתאכזב ואפילו להתרעם על שנכנסו לתוך עולמו בנעליים מלאות בוץ וכעת הם מתהלכים בו בצעדים כבדים ומפזרים לכל עבר פירורי רגבים שניתזים על המרצפות הזכות מבלי לשים לב לכך.

אדם מסתובב בעולם עם רעיון

אוחז בו פחד שמא לא יבינו אותו נכון, שמא יפרשו אחרת את מילותיו. שמא טעה טעות חמורה בחישוב הזמנים ולא הבחין בה בקריאות אינספור שערך עם עצמו, שמא לא העמיק מספיק אל התחקיר שערך ומישהו יעמיד אותו על טעות שתשים בספק את כל ציר העלילה. והוא פוחד עד מוות מהמילים: יש לי בעיה עם הדמות שלי, או למה אני אומרת את זה, זה לא הגיוני, הוא פוחד ממבטים משועממים, מגלגולי עיניים, מקריאה שחוטאת לתפקיד, שמפספסת את הטקסט, הוא כולו אחוז פחד בשחררו את המחזה לעולם, בפתיחת השער של המרחב הפרשני ומתן כניסה חופשית ליוצרים ושחקנים להתחיל להתהלך בתוכו ולעשות בו כבשלהם. אך בה בעת יש לו תשוקה עזה לראות את  הדמויות קורמות עור וגידים, נהיות בני אדם חיים ופועלים, הוא רוצה לשמוע את המילים שגלגל אינספור פעמים בראשו עד שהגיע למשפט הנכון ניתזות בארסיות, נלחשות בתשוקה או מוטחות בזעם. הוא מתאווה לראות את הסלון בו מתפרקת המשפחה, את המפעל בו מתארגן מרד העובדים, את שפת הנחל בה נפגשים הנאהבים. הוא סקרן לראות את האור שיאיר את סצנת ההוצאה להורג, לשמוע את המנגינה שתלווה את המונולוג המרגש של האם, לראות את הכוראוגרפיה של המרדף ומה תלבש בעלת האוב.

הוא חייב להסתכן, הוא יודע זאת. אם ירצה לתת לעולם אשר ברא הזדמנות אמיתית לחיות, עליו לפתוח את שער המרחב הפרשני ולאפשר לבני תמותה לחיות תקופה בתוכו. וזו הסכנה בבני תמותה – בעלי בחירה הם. כפי שנוכח אלוהים כשבגדו בו יצירי כפיו, כך מתבונן המחזאי ביוצרים ושחקנים שהוזמנו להיכנס אל המרחב הפרשני שיצר, בוחרים. בוררים את פעולותיהם, מנסים, נופלים וקמים, לפעמים הם בונים בו מגדל ולפעמים ממלאים אותו בוץ, כך או כך, שלהם הוא, נברא למענם והם החיים בו את חיי התמותה של דמויותיהם שקמות לתחייה מפרולוג עד אפילוג.

אין סכנה גדולה מלתת לבני תמותה להסתובב חופשי במרחב הפרשני שיצרת עבורם, אבל אם תרצה לקיים חיים בעולם בו בראת, אין לך ברירה מלבד זו, וזו הברירה הטבעית.