בתחילת תקופת הקורונה, כשכולנו נסגרנו בבתינו כתבה לי חברה, רק לפני חודש ייחלנו לזמן הזה,  פשוט לשבת ולכתוב ימים שלמים, להתמסר לזה באמת…

והנה הגיע תקופה שעם כל הרע שהיא הביאה היא הביאה גם את ההזדמנות הזו – פניות מלאה מטרדות הפרנסה על מנת שאוכל לשבת ימים ושעות ולעסוק במלאכת הכתיבה עד שההרגל יהפוך לטבע שקשה לשנות.

אבל ברגע שנסגרו שערי התעסוקה נפתח הרחם שלי לאפשרות של גידול חיים חדשים בתוכו. ועם התמיכה ההורמונלית, הפנימית והחיצונית שסיפקתי לו על מנת שיוכל לעשות זאת הגוף לא אפשר לי לייצר שום דבר אחר, כל המשאבים שלו נוצלו ליצירת אדם.

את רוצה להיות אלוהים? שאל אותי הגוף, אז אלוהים הוא לא מולטי טאסקר, זה לא אמא במשרה מלאה, לא קראת את בראשית? קודם שמיים, אחר כך ארץ… לאט לאט.

אם לא הייתי למודת קרבות בגזרת ההיריון ואובדנו אולי עוד הייתי נאבקת על כמה שעות עם המחשב בכל יום, אבל אם יש משהו שדרך החתחתים הזו לימדה אותי זה שאני לא מחליטה, אני מתמודדת. הסבל הגדול בא מהציפייה ולא מהמציאות, האושר האמתי טמון בלהיות שמחה בחלקי ולא בהכרח בלקבל את מה שרוצים.

אז התכנסתי פנימה (גם ככה בימים הראשונים של הסגר כולם ברברו על התכנסות והתבוננות פנימית)  ובמקום לחשוב איך לא הפקתי את המרב מכל יום שעבר ניחמתי את עצמי במחשבה שבכל יום שעבר הצלחתי לעשות עוד דבר שלא הצלחתי בו בעבר. היום בניתי לב והפעלתי לו דופק, היום הרכבתי כליות (זה לקח שעות אבל בסוף סיימתי), היום יצרתי כבד (עסק מסובך זה, עם כל הסינון של הרעלים אבל הצלחתי בסוף, הוא מוכן), הצמחתי ידיים, הוספתי ציפורניים, שייפתי ברכיים ומרפקים, כל יום אני עובדת עוד קצת על המוח, תמיד יש מקום לשיפור.

בקיצור, אני בונה בנאדם, וכל יום שעובר אני מתקדמת קצת יותר אז סה"כ קרעתי ת'תחת בחודשיים האחרונים ובינתיים זו הצלחה מסחררת.

לכל דבר בחיים יש כמה נקודות מבט, החכמה היא לדעת למצוא את זו שמנחמת אתכם יותר או לפחות, מאמללת אתכם פחות