סאני כשכש בזנבו בחוסר מחויבות. רון אמר שזה מתוך הרגל בעוד אני התעקשתי לראות בזה סימן חיים. הוא שתה היום מהקערה שלו ולא הקיא בכלל, הוספתי נתונים לתמונת המצב, והוא גם רצה לצאת לטיול, עליתי אתו בשדרה והוא הלך כל הדרך. לא ידעתי למה אני מספרת לרון את כל זה, ידעתי שזה רק יבלבל ויכאיב לו אבל הייתי מוכרחה לשתף אותו בהכל. לא יכולתי להגן עליו מפני הצער או הקושי, לא למענו ולא למעני. ידעתי שאם אקח על עצמי את האחריות הזאת אשא בה לבדי ולא רציתי בזה יותר, לא רציתי לשאת יותר כאב לבד, לא רציתי להקל על רון רק משום שהחשבתי את עצמי חזקה יותר, מסוגלת יותר.

ועם זאת, הרגשתי שאני מקשה עליו עם ציון כל סימני החיים הללו שציירו תמונה של כלב בריא. סאני לא בריא. הוא כלב בן 14 והכליות שלו בקריסה.

הקראטנין שלו נורא גבוה, מעל 13, שאנחנו אפילו לא יודעים כמה זה כי המכשיר יודע למדוד רק עד 13. מדד נורמלי הוא אחת וחצי, אי אפשר לחיות ככה. אלה היו דבריו של בני, הווטרינר והוא אמר אותם בשילוב מופתי של רגישות וענייניות של מי שכבר עבר תהליך דומה עשרות אם לא מאות פעמים מול בעלי חיים ובעליהם. ננסה לתת לו עירויים במשך כמה ימים ונראה אם זה עובד, בעיקרון בגילו אני לא חושב שיש הרבה מה לעשות אבל סך הכל כשנכנסתם לפה הבוקר ראיתי כלב שרוצה לחיות. הוא המשיך לדבר על העירויים, מה התפקיד שלהם ואילו תרופות יש לתת לו, על בדיקות הדם שהוא הולך לערוך ועל עוד דברים ששמעתי בחצי אוזן. אני נשארתי עם המשפט הזה: נכנס לפה כלב שרוצה לחיות.

אני לא מרדים אותו במצב הזה, אמר רון נחרצות. ברור שלא, אמרתי ועטיתי הבעה של מי בכלל חשב על כזה דבר. בני אמר שצריך להתחיל לחשוב על להיפרד ממנו, הוספתי בשקט. ברור שצריך לחשוב על פרידה חשבתי, הוא מבוגר והוא כבר שנה סוחב סרטן איטי ולא אלים ברגל, אנחנו יודעים שנצטרך להיפרד ממנו בקרוב, כמו שנצטרך להיפרד מכל מי שזקן וחולה… בקצה המחשבה ההיתממות חייכה אלי ונופפה לי, את רוצה שאבוא לכמה ימים? היא שאלה, הנדתי בראשי לשלילה מפוכחת. מה? שאל אותי רון שלא הבין עם מי אני משוחחת וחזרתי על מה דבריי, ברור שלא, אך הפעם בהבעה שאין בה כלל וודאות.

 אחרי שלושה ימים של עירויים אינטנסיביים במרפאה ובבית בני הסתכל עלי באותו פרצוף. הכליות הן מסננת, תמר, אם אין מסננת כל הרעל נשאר בפנים, זה לא כמו טחול שאפשר פשוט להוציא ולהסתדר בלעדיו.

הבנו שסאני עומד להיכנס לישורת האחרונה של חייו. תמיד ידענו שזה יבוא, במיוחד בשנה האחרונה כשראינו שהזקנה קפצה עליו והביאה עמה את כל תחלואיה. אבל לא דמיינו את זה ככה, קיווינו שיום אחד הוא ילך לישון ולא יקום עוד והתפללנו שלא יעבור תקופה קשה ואכזרית לפני כן שתאלץ אותנו לגאול אותו מייסוריו. תמיד ידענו שהאפשרות הזו קיימת ושרבים בוחרים בה כשהיא הבחירה ההומנית:

הסתכלתי לה בעיניים והרגשתי שהיא אומרת לי, באמא שלך , שחררי אותי

הוא כבר היה במצב נורא, הוא שכב כל היום בשתן של עצמו

הוא נורא סבל, היינו חייבים לגאול אותו מייסוריו

לגאול אותו. גאולה, חשבתי. בכל פעם ששמעתי מישהו מדבר על המפגש עם המוות הוא דיבר על גאולה ועל התפקיד שמילא עבור האחר כגואל. אנחנו הסתכלנו על סאני ולא ראינו מישהו שמחפש גאולה, ראינו כלב שאמנם לא מרגיש טוב אבל הוא עדיין מסתובב בעולם החיים.  

מעולם לא דמיינו שנביט בפני הכלב שלנו שנראות כתמול שלשום וניקח אותו בדרכו האחרונה לווטרינר.

צריך להיפרד ממנו, אמר לי בני, ואני חשבתי על כל המשמעויות של המילה הזאת והתחלתי לומר אתה מתכוון… להמית אותו אמר בני והיתה כל כך הרבה בהירות ודיוק בדבריו, הוא ידע בדיוק למה הוא מתכוון והוא היה בטוח לחלוטין שזו ההחלטה הנבונה והנכונה.   חשבתי על כך שבדרך כלל אנו מדברים על המוות בערפול, ברמזים, באיטיות של חיפוש מילים, כאילו הטריטוריה הזו, הלא נודעת, היא גם שדה מוקשים מילולי בו עלינו לצעוד בזהירות ובתשומת לב.

בני היה חד משמעי אבל הוסיף ברגישותו הרבה שזו לא החלטה שקל לעשות, רבים לא עושים אותה משום שהיא קשה ומורכבת. מרבית האנשים מרדימים את חיות המחמד שלהם כשהן כבר מתחננות לכך. חשבתי על הציר הזה שנמתח בין הגואל לרוצח, הרי לא מדובר בניתוק ממכונת ההנשמה אליה מחוברת קליפת האדם שפעם חי בתוך הגוף הזה אלא לקחת גוף חי, להעלות אותו על האוטו, ללטף אותו בזמן שמטשטשים אותו ומשריקים לו חומר שיגרמו לליבו להפסיק לפעום. לא יכולנו לעשות זאת במחשבה שאנו מביאים גאולה, היינו קרובים יותר לצד של הרצח. אמנם לא דרסנו את הכלב המסכן בכוונה תחילה אבל בהחלט נטלנו את חייו, עשינו עצמינו אלוהים. האם אנחנו מקלים על עצמינו או עליו? שאלתי את עצמי, ממה אנחנו פוחדים, מהסבל שלו או מהסבל הכרוך בטיפול אינטנסיבי ויקר בכלב גוסס? מי אנחנו שנחליט בשבילו מתי ילך מהעולם? ניסינו להביט בפניו הטובות, לחלץ משם תשובה אך רק אהבתו נשקפה מהם. אהבתו ועייפות.

סאני עלה למושב הרכב. צמרמורת אחזה בי כשראיתי את קלות התנועה בה עלה והתיישב, היתה ויטליות בתנועה הזו, ותמימות אין סוף, הכלב הזה בוטח בנו, הוא עלה לאוטו בלי שום התנגדות משום שהוא סומך עלינו, הוא לא יודע שזו דרכו האחרונה בעולם הזה.

אתם עושים את הדבר הנכון, חיזק אותנו בני בקולו הנעים והמנחם, נעים לו, הוא העביר יד על פניו של הכלב המטושטש, מאוד נעים לו עכשיו. רון חיבק את סאני והניח עליו את ראשו, פניו היו עצובות אבל התחלתי לראות בהן השלמה. הוא צודק, אמר מבין דמעותיו, כשטשטשו אותו לניתוח לפני שנתיים לקח המון זמן עד שהוא התמסר, הם כל הזמן הגדילו את המינון. ואז הבנתי את ההשלמה שהתחילה להתגבש בליבו והצער שמילא את החדר היה רק צער הפרידה.

רכנתי אל הכלב המתנמנם, שאפתי את ריחו וליטפתי את אוזניו שלרכותן אני מתגעגעת עד היום ולחשתי, להתראות סאן סאן, תודה על הכל, נתראה בצד השני. יצאתי מהחדר בידיעה שלא אראה אותו עוד לעולם, לא אחוש את רכות הפרווה שלו, את חום גופו או את הבל נשימותיו, לא אלטף אותו שוב, לא אמשוך אותו ברצועה, לא אטבע בעיניו הטובות, לא אכעס, לא אתמוגג, לא אעניק לו את אהבתי ולא אזכה להתמסרות המלאה שלו, למבטחיו, לאמונה שלו בי, שלא משנה מה, לא אפגע בו לעולם.

את הטקסט הזה התחלתי לכתוב קצת אחרי שסאני מת, ביולי 2019 והנה אני מסיימת אותו ביולי 2023, ארבע שנים אחר כך ורגע לפני שאנחנו מאמצים כלב אחר.