מחזאות

פיתוח וכתיבת מחזות

המחזה שלך - ליווי ופיתוח מחזה

יש לך רעיון למחזה, כבר הרבה זמן הוא מסתובב לך בראש אבל משום מה עוד לא מצאת את הדרך להעביר את הרעיון מהראש למקלדת? אין לך מספיק ידע או ניסיון בכתיבת מחזה, הדף נשאר ריק או שהכתוב לא יוצא כמו שדמיינת או שאולי אפילו אין לך זמן או פניות לשבת ולכתוב?

אז לי יש! ואני גם מכירה מאוד מקרוב את הקשיים הכרוכים בכתיבת מחזה, את שדה המוקשים שהוא כתיבה דרמטית, השונה מאוד מכל כתיבה אחרת:

  • איך להעביר לקהל אינפורמציה בתוך דיאלוג שכולו כתוב בפעולות וללא הסברים?
  • איך לייצר מבנה נכון שישרת את מהות ותוכן המחזה?
  • מה עושים כשנתקעים?
  • איך מייצרים דמויות עגולות ומעניינות?
  • איך מעבירים את כל הדמויות תהליך לאורך המחזה?
  • איך קושרים את כל הקצוות מבלי שזה יהיה טכני ומאולץ?
  • איך להפוך את המגבלות של הבמה לכוחות והייחוד שלה בלספר סיפור?

בפגישה אחת אוכל לומר לך באיזה שלב נמצא הרעיון ומה יש לעשות בכדי להפוך אותו למחזה.
אם תרצי/ה נוכל לקבוע פגישות נוספות בהן אמשיך ללוות אותך בתהליך היצירה או לחילופין לכתוב את המחזה עבורך.

עץ הבית של ג'יג'י

תמר יקרה, תודה על ליווי דרמטוגי, וכתיבה נהדרת במחזות והספרים החדשים. אני יוצרת תיאטרון ילדים וחשוב לי מאוד שיהיה עם מסרים, הומור והמון רגש -את עוזרת לי להביע ולדייק הכל גם כשלעיתים זה נראה בלתי אפשרי לפיצוח ! מאחלת לנו עוד המון פרויקטים מעניינים יחד
תמר לוין קריינות מחזאות וכתיבת הרצאות סיפורי חיים ומחזות
חלי אשד
תיאטרון בימת החלומות

הגיע הזמן להפוך את הרעיון שלך למחזה מלא ומוכן לתחילת חזרות:

כתיבת מחזות

כשאני מדמיינת משהו הוא תמיד מתרחש על במה. כבר כשהייתי ילדה התיאטרון הילך עלי קסם ובכל פעם שכבו האורות באולם, המסך היה נפתח ונדלק אור על התפאורה, הלב שלי היה מתמלא עד גדותיו והרגשתי משהו שלא הרגשתי כמעט בשום מקום אחר – שייכות.

אני אוהבת תיאטרון, אני מאמינה גדולה בו ובכוחו לספר סיפור באופן ששום מדיום אחר לא יכול לו. זו מלאכה מורכבת ומלאת מוקשים ויש לפצח אותה בשקדנות, במשך השנים למדתי ותרגלתי כתיבה לתיאטרון בקורסים, סדנאות ובליווי פרטי, כתבתי בלי סוף וזכיתי לראות גם את מחזותיי עולים על במות. אני מכירה מקרוב את הקשיים והמורכבות הכרוכים בכתיבת מחזה ולשמחתי גם את האושר הגדול הטמון במילה אחת ויחידה – הסוף. אני תמיד בתהליך כתיבה כלשהו, ורשימת הרעיונות שלי רק הולכת ומתארכת ונדמה לעיתים כאילו לעולם לא יהיה לי מספיק זמן ופניות להגיע להכל אבל היופי בכתיבה הוא שהיא רק משתבחת עם השנים, היא רק מעמיקה עם צבירת המיומנות והיא מתנה שממשיכה לתת כי היא מאפשרת לי להעניק ממנה גם לאחרים.

השכלה:  תמר לוין בוגרת גודמן בית ספר למשחק, בוגרת בית הספר לכתיבה דרמטית מכללת לוינסקי.  בוגרת תכנית העמיתים של בית עלמא. קורס מחזאות למתקדמים של סדנאות הבמה בשיתוף בית לסין החממה למחזאים חדשים של המכון למחזאות ישראלית.

המחזות שלי

ז'קוב ז'קוב | פסטיבל תאטרונטו 2019

מונודרמה בעקבות ספרה של ולרי זנתי בימוי איתי פלאוט. שחקנית: אוולין הגואל. 

תמר לוין קריינות מחזאות וכתיבת הרצאות סיפורי חיים ומחזות

בחדר חזרות מלא שחקנים היא התבלטה בחריצות והמסירות שלה ובנחישותה למצוא את האמת של הדמות ולהוציא תפקיד עגול ומעניין בלי קשר לגודלו ומשמעותו בתוך המחזה. היה לי ברור שאני רוצה לעבוד אתה שוב וברבות הימים התבהר לי שאני רוצה ליצור עבורה טקסט שיכבד את אהבתה לבמה. כשהצעתי לה את זה נדלקו לה העיניים והיא אמרה לי, אני מסתובבת עם איזה ספר כבר כמה שנים, קחי, תקראי אותו ותגידי לי מה את חושבת. לקחתי ממנה את ז'קוב ז'קוב מאת ולרי זנתי, ארבעה חיילים חייכו אלי מן הכריכה הכחולה וקראתי אותו בנשימה. יומיים אחר כך התקשרתי אליה ואמרתי לה שאנחנו הולכות על זה. התחלתי את תהליך ההעמקה אל הטקסט הנפלא של ולרי ובתחקיר על יהדות אלג'יר.

כמה שבועות אחר כך התמזל מזלי לפגוש את ולרי בכבודה ובעצמה באחד מביקוריה בארץ. פרשתי בפניה את הרעיון שלי לעיבוד הספר למחזה והיא נתנה לי את ברכתה. תהליך הכתיבה חידד, הדגיש וקעקע בי את ההבנה שכתיבה תמיד באה מבפנים. גם אם אני עוסקת בעולמות ותקופות רחוקות ממני מאוד בסופו של דבר האדם הכותב, כותב את עצמו. זו הסיבה לקיום דמותה של ולרי עצמה בתוך המחזה. הסיפור במונודרמה ז'קוב ז'קוב (בשונה מהספר) הוא סיפורה של הכותבת, הוא המסע שלה בעקבות שורשיה ועברה והפיכתם כר פורה ליצירה עבורה.

דוט והקנגורו | פסטיבל חיפה להצגות ילדים 2018

עיבוד ספרה של אתל פדלי להצגת ילדים.

תמר לוין קריינות מחזאות וכתיבת הרצאות סיפורי חיים ומחזות

את דוט והקנגורו כתבתי במשך שש שנים, דראפט ועוד דראפט, שכתוב אחר שכתוב.. זו יצירה שלקח לה הרבה זמן להתגבש. התחלתי לכתוב כי זכרתי את הסרט שהיו מקרינים בחדר האוכל בקיבוץ ואת הספר עם האיורים על רקע הנוף האוסטרלי מילדותי, וחשבתי שבמה תחמיא לסיפור הזה, על ילדה אבודה שפוגשת קנגורו שמאמצת אותה אל כיסה הריק מגורים ועוזרת לה למצוא את דרכה הביתה. לא ידעתי למה אני כותבת את זה או על מה הסיפור הזה מדבר, פשוט כתבתי. זו דרכו של האדם הכותב.

שש שנים ואינספור טיוטות ושכתובים לאחר מכן – המחזה פוגש במאי, יוצרים, שחקנים… לא רחוק היום שיפגוש גם קהל.

זה הזמן בו מושמעות פרשנויות ודעות, מחשבות, הערות והארות ואני צריכה להיות מסוגלת לדבר על המחזה, לנתח אותו, להבין אותו מחדש דרך העיניים שאינן שלי. וזה רגע מופלא ומטריד עבור האדם הכותב, הרגע בו הכתוב כבר לא שלו בלבד.

האדם הוא היצור היחיד בטבע שללא השגחה וטיפול של הורה כלשהו, אין שום סיכוי שישרוד. אנחנו נולדים חסרי אונים לחלוטין, נוכחותו טיפולו ואהבתו של אדם מבוגר בחיינו משמעותית ואף קריטית להתפתחות תקינה, להפיכתנו למבוגרים בריאים, שמחים ומתפקדים.

הרצון לשחרר ילד אל מול הצורך להגן עליו הוא אחד הפרדוקסים הגדולים בהורות.

ילדים באים לעולם נקיים מדעות.  יש להם יכולת להתבונן על החיים והעולם באופן נקי. עם זאת, הם לא פועלים בריק, הם מגיבים לקיים. תמימותם, זו שתמיד מדאיגה אותנו המבוגרים כל כך, מאפשרת להם לקיים קשרים עם כל מה ומי שסביבם. הראש והלב שלהם פתוח, הנפש שלהם גמישה והיכולת שלהם לקלוט וללמוד שפה מהירה וטובה משלנו במידה משמעותית.

אך אנו, המגדלים אותם ורוצים רק טוב עבורם מלמדים אותם להתבונן ולהגיב מתוך ניסיון החיים שלנו, החוויות שלנו, הכאבים, הפחדים , התשוקות, השאיפות וההחמצות שלנו. בכך אנו מונעים מהם להיות הם, ומעצמנו ללמוד שוב, ומחדש איך ניתן להתבונן על החיים, על העולם ועל עצמנו בתוכו.

ילדים לא נולדים גזענים, אנחנו מלמדים אותם ששוני הוא זרות. שהזר הוא אחר מאתנו, הוא לא אנחנו, לא משלנו, לא דומה לנו וכמעט לא טורחים ללמוד וללמד מה הוא כן.

ילדים לא נולדים ביישנים, אנחנו מלמדים אותם שלחוסר הנוחות שלהם אין לגיטימציה, שעליהם לנהוג אחרת מכפי שהם מרגישים.

ילדים לא נולדים חוצפנים או מופרעים, אנחנו מלמדים אותם מאבקי שליטה, שימוש בכוח,  מנצח ומנוצח.

אני לא יודעת למה התחלתי לכתוב את דוט והקנגורו אבל אני יודעת למה סיימתי אותו, ולמה רק אחרי שהפכתי אמא בעצמי הוא מוצא את דרכו החוצה מהדסקטופ שלי לדסקים אחרים. בסופו של דבר האדם הכותב כותב את עצמו. גם אם ירחיק עד אוסטרליה, הוא עדיין הילדה בחדר האוכל של הקיבוץ.

ההצגה עלתה בבכורה בפסטיבל חיפה להצגות ילדים 2018 בשיתוף תיאטרון לילידם ונוער באר שבע. בימוי רפי ניב. שחקנים: שחף ברגר, גיל פישמן, לי מסיקה, תמר מלאכי, דני שפירא

החגיגה נגמרה | פסטיבל תאטרון קצר 2018

מוקדש לכל מי שאי פעם הרגיש שנולד מאוחר מידי.
"אסונות לומיים ומשברים כלכליים מורגשים גם בחדר המיטות" (ארתור מילר)

תמר לוין קריינות מחזאות וכתיבת הרצאות סיפורי חיים ומחזות

סימון אלקלעי הוא בחור צעיר שמסיים בהצטיינות את לימודיו בבית הספר הגבוה לטקסים. סימון רצה כל חייו להיות מארגן טקסים, מאז חזה בטקס הראשון בחייו ביום הפועל. באותם ימים יום הפועל היה יום חג אמיתי, וסימון הקטן לא הלך לבית הספר אלא הצטרף לאביו שלבש חולצה לבנה וענד עליה סיכה של אגרוף הפועלים, סירק שערו ויצא לכיכר המרכזית. עם כל צעד ליבם גאה בהתרגשות, אביו של סימון התרגש משום שהיה זה יום חג בשבילו, הוא הפועל, המרכין ראשו בכל יום בשנה אל מלאכתו, עוסק בה במסירות ובאדיקות, משקיע בה את מיטב שנותיו, מיטב שעותיו, כוחו ומרצו. ביום זה היה מרים ראשו, לובש חג, נישא על כפיים, יום הפועל היה עבורו הרגע בו הוא קוצר את פירות עמלו, מכירים בחשיבותו לבניין הארץ, למעשה אין חשוב ממנו ומשכמותו, בלעדיהם אין ארץ בכלל ובטח שלא כזו בה אנו רצים לחיות, הוא האדם החדש שיהווה בסיס ודוגמא לחברה חדשה שתגדל ותפרח על אדמת הארץ הזו. סימון הקטן לעומת זאת התרגש מסיבה אחרת לחלוטין, עוד היה צעיר מכדי להבין את המתחולל בלב אביו. הוא רק הבין שליבו של אביו טוב עליו, שהוא שמח, ערני, מלא חיים ובעיקר, אתו. הוא דיבר עם סימון, הסביר לו את משמעות הסיכה, הדגל, מדוע חוגגים הפועלים ולמה דווקא בתאריך זה… סימון המשיך לשאול עוד ועוד שאלות, היתה לאביו סבלנות בשפע, כל שאלה היתה "שאלה מצוינת בני" ולוותה בסיפורים. הוא אחז בידו של סימון על מנת שלא ילך לאיבוד בין המוני האנשים וכשהגיעו לכיכר המרכזית אף הרים אותו על כתפיו שיוכל לראות מעל ההמון המתקהל את הדגל מונף אל על לקול חצוצרה ותוף. היה זה היום האהוב עליו בשנה, היום בו בילה עם אביו כשליבו מלא גאווה ושמחה בחלקו. מאז נמשך אחר טקסים, כל חייו הוא יחפש את תחושת היחד הזאת מילדותו, את הקרבה והשמחה שמייצרים חגים ומועדים בהם אנו שמים את השגרה האפורה והמייגעת בצד יחד עם בגדי העבודה המאובקים.

אני סימון. תמיד רציתי להיות חלק ממשהו שהוא גדול ממני. להיות שייכת למשהו שכולם לוקחים בו חלק, שיש מטרה אחת לכולם וכולם חותרים אליה, כל אחד תורם את חלקו כמיטב יכולתו. תמיד הצטיינתי במסגרות: בבתי הילדים, במוסד החינוכי, בשומר הצעיר, בצה"ל. ראיתי עצמי כחלק ממשהו גדול ממני ושאני משרתת את המטרה שלו והמטרה הזו  היתה חשובה משלי, אם היתה לי בכלל אחת כזאת… ככל שאני פוקחת עיניים להתבונן ואוזניים להאזין אני רואה ושומעת שרבים מסיפורי הגבורה עליהם גדלתי הם נרטיב שנכתב בידי מישהו, ונרטיב הוא לא אמת מוחלטת ויחידה, הוא פשוט דרך לספר סיפור. גם אני, כמו סימון, רציתי להניף את הדגל רק משום שזה אומר שיהיו שם עוד אנשים שיצפו בו מתנופף אל על ובי מניפה אותו. רציתי להקל על הבדידות שלי.

מערכת האמונות והדעות שלנו מתפתחת מתוך החוויות שלנו ונסיבות חיינו, ומתוך מה שלימדו אותנו המבוגרים שגדלנו בצילם. אבל אם נתבונן עמוק פנימה, נגלה שגם הצרכים שלנו הם חלק מהשקפת עולם שגיבשנו  וכשהעולם והחיים מעמתים אותנו עם התנפצות מערכת האמונות והדעות שלנו עם מה אנחנו נשארים? סימון מתחיל את המחזה ברגע שהוא השיא של חייו, חולקים לו כבוד כשהוא מוקף במשפחה וחברים, ההצלחה שלו מוצגת לעיני כל, הוא קוצר את פירות עמלו במעמד שבעיניו אין נשגב ממנו. הוא מסיים את המחזה בלי כלום – הוא בודד, כל עמלו היה לשווא, אין גאווה ואין כבוד וכל מה שחשב שידע על העולם היה שקר או שאבד לעד. כל שנותר לו כעת הוא להתבונן פנימה ולשאול את עצמו מי הוא רוצה להיות, מה חשוב בעיניו, מה הוא צריך ואיך יוכל לשם שינוי לענות על הצורך של עצמו. אבל כדי להתבונן פנימה צריך להישאר לבד. אני חושבת שעל זה מדבר המחזה.

בימוי איתי פלאוט שחקנים: לבנה פינקלשטיין, יואב הייט, אייל רוזאלס, זוהר מידן, יחיעם ברקו, אברום הורוביץ.

ריבה ואגוזים | תאטרון באר שבע

בעקבות ספר המתכונים של סבתא

תמר לוין קריינות מחזאות וכתיבת הרצאות סיפורי חיים ומחזות

לקבלות שבת מידי שישי אחר הצהריים. בכל שישי בבוקר הייתי משחזרת מתכון של אחת מהעוגות שלה ובכל שישי אחר הצהריים שמעתי מהם "תמי, זה לא זה".

אתה, הלכו לעולמן גם העוגות והעוגיות וכל הטעמים והריחות שיצאו תחת היד המופלאה שלה.

אבל אני לא הייתי מוכנה לוותר עליה, אז החלטתי לספר את הסיפור שלה ובתוך תהליך הכתיבה והעבודה הוא נהיה גם הסיפור שלי, הסיפור שלנו.

כך, גם בהיעדרה, היא המשיכה לתת לי בית, משפחה ומקום לבוא לידי ביטוי.

 

ריבה ואגוזים נולדה מתוך הצורך שלי כשחקנית בעבודה. את יונתן, הבמאי, הכרתי כשחקן קולגה בתיאטרון באר שבע. שיתפתי אותי בקושי שלי למצוא עבודה נוספת ובחשש הגדול שלי שלא אוכל להחזיק מעמד כשחקנית כשכל הזמן צריך לחפש עבודה, לדפוק על דלתות ולחזר על הפתחים. הוא שאל אותי שתי שאלות: "מה מעניין אותך לעשות? ו"מה את רוצה לספר?" אחרי שחשבתי כמה ימים סיפרתי לו על מותה של סבתי, על הקושי שהיה לי להתאבל עליה וכמה רציתי להוציא ספר מתכונים שלה לזכרה אבל אני כושלת בביצוע המתכונים. יונתן אמר משפט שחזר על עצמו אחר כך בחדר החזרות: "יש לי צמרמורת, זה זה". כך התחלנו את המסע לתוך החומר, אני הייתי כותבת את הזיכרונות שלי, מביאה אותן לחדר החזרות ויחד היינו מפרקים אותם בכל מיני תרגילים וטכניקות עד שנמצאה הנוסחה לספר את הסיפור שרציתי לספר. העבודה היתה מרתקת, סוחטת רגשית וקשה מאוד אבל גם גרמה לשנינו תחושת התעלות וסיפוק רב. בסופה אני מצאתי עבודה וגם תשובות לשאלותיו החכמות של יונתן. יותר מכך, אני שמחה לומר שהפכתי ליוצרת עצמאית שיוצרת לעצמה את התפקידים וההזדמנויות ולא מחכה שמישהו אחר יחליט עבורי אם אני מסוגלת למשהו או לא.  

ביצירה בכלל ובכתיבה בפרט יש כוח עצום, הדף הלבן שיכול להיות מאיים ומפחיד עבור רוב האנשים מכיל אינסוף פוטנציאל עבור האדם הכותב. אחרי שכתבתי את ריבה ואגוזים התחלתי לעסוק בכתיבה ולא עבר זמן רב ומצאתי את עצמי כמחזאית שיושבת בצד השני של חדר החזרות, מול השחקנים שמחכים לשמוע את מוצא פי. במפגשים עם יוצרים אני פתאום מבינה שכל האנשים בחדר הזה, נמצאים כאן בזכותי, כי אני בראתי יש מאין, אני יצרתי עבורם עולם, את מגרש המשחקים הזה ולא פחות חשוב את העבודה הזו, את היכולת להתפרנס מהכישרון שלהם.

זו הירושה הגדולה ביות שקיבלתי מoסבתי, ואני אסירת תודה לה על כך בכל יום.

המלצות​