סימון אלקלעי הוא בחור צעיר שמסיים בהצטיינות את לימודיו בבית הספר הגבוה לטקסים. סימון רצה כל חייו להיות מארגן טקסים, מאז חזה בטקס הראשון בחייו ביום הפועל. באותם ימים יום הפועל היה יום חג אמיתי, וסימון הקטן לא הלך לבית הספר אלא הצטרף לאביו שלבש חולצה לבנה וענד עליה סיכה של אגרוף הפועלים, סירק שערו ויצא לכיכר המרכזית. עם כל צעד ליבם גאה בהתרגשות, אביו של סימון התרגש משום שהיה זה יום חג בשבילו, הוא הפועל, המרכין ראשו בכל יום בשנה אל מלאכתו, עוסק בה במסירות ובאדיקות, משקיע בה את מיטב שנותיו, מיטב שעותיו, כוחו ומרצו. ביום זה היה מרים ראשו, לובש חג, נישא על כפיים, יום הפועל היה עבורו הרגע בו הוא קוצר את פירות עמלו, מכירים בחשיבותו לבניין הארץ, למעשה אין חשוב ממנו ומשכמותו, בלעדיהם אין ארץ בכלל ובטח שלא כזו בה אנו רצים לחיות, הוא האדם החדש שיהווה בסיס ודוגמא לחברה חדשה שתגדל ותפרח על אדמת הארץ הזו. סימון הקטן לעומת זאת התרגש מסיבה אחרת לחלוטין, עוד היה צעיר מכדי להבין את המתחולל בלב אביו. הוא רק הבין שליבו של אביו טוב עליו, שהוא שמח, ערני, מלא חיים ובעיקר, אתו. הוא דיבר עם סימון, הסביר לו את משמעות הסיכה, הדגל, מדוע חוגגים הפועלים ולמה דווקא בתאריך זה… סימון המשיך לשאול עוד ועוד שאלות, היתה לאביו סבלנות בשפע, כל שאלה היתה "שאלה מצוינת בני" ולוותה בסיפורים. הוא אחז בידו של סימון על מנת שלא ילך לאיבוד בין המוני האנשים וכשהגיעו לכיכר המרכזית אף הרים אותו על כתפיו שיוכל לראות מעל ההמון המתקהל את הדגל מונף אל על לקול חצוצרה ותוף. היה זה היום האהוב עליו בשנה, היום בו בילה עם אביו כשליבו מלא גאווה ושמחה בחלקו. מאז נמשך אחר טקסים, כל חייו הוא יחפש את תחושת היחד הזאת מילדותו, את הקרבה והשמחה שמייצרים חגים ומועדים בהם אנו שמים את השגרה האפורה והמייגעת בצד יחד עם בגדי העבודה המאובקים.

אני סימון. תמיד רציתי להיות חלק ממשהו שהוא גדול ממני. להיות שייכת למשהו שכולם לוקחים בו חלק, שיש מטרה אחת לכולם וכולם חותרים אליה, כל אחד תורם את חלקו כמיטב יכולתו. תמיד הצטיינתי במסגרות: בבתי הילדים, במוסד החינוכי, בשומר הצעיר, בצה"ל. ראיתי עצמי כחלק ממשהו גדול ממני ושאני משרתת את המטרה שלו והמטרה הזו  היתה חשובה משלי, אם היתה לי בכלל אחת כזאת… ככל שאני פוקחת עיניים להתבונן ואוזניים להאזין אני רואה ושומעת שרבים מסיפורי הגבורה עליהם גדלתי הם נרטיב שנכתב בידי מישהו, ונרטיב הוא לא אמת מוחלטת ויחידה, הוא פשוט דרך לספר סיפור. גם אני, כמו סימון, רציתי להניף את הדגל רק משום שזה אומר שיהיו שם עוד אנשים שיצפו בו מתנופף אל על ובי מניפה אותו. רציתי להקל על הבדידות שלי.

מערכת האמונות והדעות שלנו מתפתחת מתוך החוויות שלנו ונסיבות חיינו, ומתוך מה שלימדו אותנו המבוגרים שגדלנו בצילם. אבל אם נתבונן עמוק פנימה, נגלה שגם הצרכים שלנו הם חלק מהשקפת עולם שגיבשנו  וכשהעולם והחיים מעמתים אותנו עם התנפצות מערכת האמונות והדעות שלנו עם מה אנחנו נשארים? סימון מתחיל את המחזה ברגע שהוא השיא של חייו, חולקים לו כבוד כשהוא מוקף במשפחה וחברים, ההצלחה שלו מוצגת לעיני כל, הוא קוצר את פירות עמלו במעמד שבעיניו אין נשגב ממנו. הוא מסיים את המחזה בלי כלום – הוא בודד, כל עמלו היה לשווא, אין גאווה ואין כבוד וכל מה שחשב שידע על העולם היה שקר או שאבד לעד. כל שנותר לו כעת הוא להתבונן פנימה ולשאול את עצמו מי הוא רוצה להיות, מה חשוב בעיניו, מה הוא צריך ואיך יוכל לשם שינוי לענות על הצורך של עצמו. אבל כדי להתבונן פנימה צריך להישאר לבד. אני חושבת שעל זה מדבר המחזה.

בימוי איתי פלאוט שחקנים: לבנה פינקלשטיין, יואב הייט, אייל רוזאלס, זוהר מידן, יחיעם ברקו, אברום הורוביץ.