בלוג

כמה מילים על יצירה   בתחילת תקופת הקורונה, כשכולנו נסגרנו בבתינו כתבה לי חברה, רק לפני חודש ייחלנו לזמן הזה,  פשוט לשבת ולכתוב ימים שלמים, להתמסר לזה באמת… והנה הגיע תקופה שעם כל הרע שהיא הביאה היא הביאה גם את

כמה מילים על דופק   אני מצטער אבל אני לא רואה דופק ככה פרק אחד נגמר ומתחיל אחד חדש. הפרק שכותרתו – מה עושים עכשיו ואיך. ומפה יש דיבורים ענייניים על איך ומה אפשר לעשות על מנת לסיים את ההיריון

כמה מילים על תמיכה     אם את צריכה משהו רק תגידי. אני לא יודעת להגיד מה אני צריכה, כי על פניו אני לא צריכה כלום, אני תמיד אסתדר בסוף ההיריון השלישי שלי נפל בשבוע 11. התחיל דימום, נסעתי למוקד,

לא סתם המילה חירות מסתתרת במילה בחירות     השנה אני שבה אל שולחן הסדר בבית בו נולדתי וגדלתי – קיבוץ שובל. בילדותי היה חג פסח הערב החגיגי בשנה והחג לו הכי ציפיתי. שולחנות ארוכים נערכו בחדר האוכל, עוטים מפות

תמיד תשאפי להעניק לילדיך את הכלים שחסרו לך לכן אי אפשר להפוך להיות הורה מבלי להתבונן בביקורתיות על ההורים שלך.   ילדים קרובים יותר לעצמם, אמרתי בדרכי למטבח עמוסת כלים מלוכלכים משולחן האוכל. בצלחתה של בתי נותרה עוד חתיכת שניצל

הזיכרונות שלנו כמחסן כלים להורות   ביום החג ביקשה בתי שאבוא לקחת אותה מבית הספר. למחנכת היא אמרה שהיא לא מרגישה טוב אבל כבר בשער בית הספר, כשצעדה אלי המליפיסנט הקטנה שלי מרוחת מסקרה תחת הלגונות הכחולות שהן עיניה ידעתי