אני קריינית, כותבת ומחזאית וזה הסיפור שלי:
בינואר 2014 סבתא שלי נפטרה, היא היתה בת 85 וחיה חיים ארוכים שהיו בהם לא מעט עליות ומורדות, כמו רוב האנשים בני דורה שחיו בזמן מלחמת העולם השנייה וימי קום המדינה.
אבל אני הכרתי אישה נעימה, עדינה, אוהבת מאוד שהבית שלה בקיבוץ בו נולדתי היה המקום הכי חם ומחבק וביתי שידעתי בתור ילדה, בית שתמיד עלה ממנו ריח של עוגיות.

אחרי מותה, הבטחתי לעצמי ולמשפחה שלי שהעוגות והעוגיות הנפלאות שסבתא היתה אופה עוד ישובו לשולחננו.
ניסיתי לאפות מהזיכרון, לשחזר את המתכונים והטעמים שמילאו את ביתה.
כל יום שישי הזמנתי את האחים שלי לקבלת שבת אחר הצהריים והגשתי את ניסיונות השחזור האומללים שלי, שטעמם רחוק שנות אור מטעם עוגיות ההונגריות המופלאות של סבתי, רולדות של בצק פריך עם ריבה ואגוזים.

עם סבתא הלכו לעולמן גם העוגות והעוגיות וכל הטעמים והריחות שיצאו תחת היד המופלאה שלה, אבל אני לא הייתי מוכנה לוותר עליה, ואם לא דרך הבצק אז דרך המקלדת.  התחלתי לכתוב את הסיפור שלה ובתוך תהליך הכתיבה והעבודה הוא נהיה גם הסיפור שלי, הסיפור שלנו. כך, גם בהיעדרה, היא המשיכה לתת לי בית, משפחה ומקום לבוא לידי ביטוי. ביצירה בכלל ובכתיבה בפרט יש כוח עצום, אחרי שכתבתי את "ריבה ואגוזים", הצגת יחיד המגוללת את סיפור חייה של סבתי דרך שחזור מתכון העוגיות שלה (שלטעמן אני מתגעגעת עד היום), התחלתי לעסוק בכתיבה. כתבתי את ריבה ואגוזים למען עצמי והבנתי כמה כוח יש בתהליך כזה, כמה הוא מחזק ומעשיר, ומרגע שהבנתי זאת התחיל לבעור בי הרצון לעשות את זה גם עבור אחרים. זו הירושה הגדולה ביות שקיבלתי מסבתי, ואני אסירת תודה לה על כך בכל יום.