יענקל’ה פישפלד התנמנם מול החלון ליד מיטתו הצופה לשכונה החדשה. השעה היתה שעת בין ערביים וילדים מילאו את המדשאות שהושקו עוד בטרם זרחה השמש של אותו היום, בכדי לצמצם את האידוי ולחסוך במים. גם בעונה גשומה המדשאות בקיבוצי הנגב נזקקו להשקיה מרובה על מנת להוריק ולספק כר משחק נאות לזאטוטי הקיבוץ.

עפעפיו כבדו והוא חש עייפות. לא עייפות שחשים אחרי מאמץ או ערות ממושכת אלא עייפות של חוסר עשייה, של רביצה, של תחלואים. עצמותיו לא הכירו סוג כזה של עייפות, גופו הורגל בעבודה ומאמץ עוד בטרם היה בן מצווה. שישים ושלוש שנים מאוחר יותר הוא מתוודע לסוג חדש של לאות, לאות הנפש.

הבית הסיעודי בקיבוץ קם על חורבותיו של בית ילדים שמסדרונותיו הכילו פעם את צחוקם ובכיים של ילדי הקיבוץ. נשים כהות עור היו מצחצחות את המקום, מפטפטות בשפה זרה, מצחקקות ביניהן ומחייכות בנימוס למבקרים המעקמים את אפם בהריחם את מרק האפונה. בני המשפחה שהגיעו למקום היו מחייכים במבוכה ופוסעים בשקט, כמעט על קצות אצבעותיהם, כאילו השקט הוא מה שדרוש להחלמה של יקיריהם הנמקים במקום שפעם היה בית ילדים הומה וכעת נדמה כאילו כל הצער בעולם התנקז אליו.

יענק’לה גייס את כל הכוח שהיה בו על מנת להסתובב לצד השני על המיטה. החלון הפתוח לא העניק לו נחמה, הוא העדיף להביט בקיר.

זה חצי שנה שהוא נמצא בבית הסיעודי, מאז השבץ שרדף שבץ והתקף הלב שליווה את שני אלה וזכה לכינוי “בלון גז על החזה, משהו בלתי נסבל”. הרופא בבית החולים אמר שמעולם לא ראה אדם עומד ברצף כזה של טראומות לגוף וששיתוק פלג הגוף התחתון הוא מחיר זול למתקפה שכזו. מחיר זול.. חשב יענקל’ה, מהו אדם בלי היכולת להשתמש ברגליו. הכל נהיה קשה עד בלתי אפשרי, להתקלח, להתלבש, כל צורך להשתמש בשירותים הפך לחוויה שמבוכה בלתי נסבלת בצידה.

עליו להתמיד בפיזיותרפיה ובעיקר לרצות, לרצות לעמוד שוב על הרגליים, חזרה ואמרה העובדת הסוציאלית.  משפטים רבים על רצון היו מתעופפים בחדרו, מפי הפיזיותרפיסטית, אשתו, ילדיו וידידיו… כולם ידעו לדבר על רצון, איש לא הבין עד כמה קשה לגייס אותו.

יענקל’ה לא היה אדם שנזקק לסיבות על מנת לקום כל בוקר למלאכתו, עצם קיומה של המלאכה הספיקה לו, הזדקקות הכלל לידיו המיומנות לתקן כל ברז סורר, כל תריס תקוע או מנוע מרעיש. ולא רק בתיקון הצטיין, ידיו הבריקו למצוא פתרון לכל בעיה וצורך במשק, שנים נדד בין ענפי הקיבוץ והפליא בפתרונותיו הפרקטיים מחד אך יצירתיים מאידך עד שמצא את חלקת אלוהים הקטנה שלו בסדנא לתיקון טוסטוסים שם תיקן והחליף חלקים, השתיק רעשים מטרידים במנועים והשיב לחיים רכבים דו גלגליים שאיש לא האמין שישובו לנסוע.

כל אלה נראו לו כעת כאין וכאפס, תחושת החשיבות שליוותה פעם את פועלו התפוגגה והתפוררה אל הסדינים המוחלפים מידי שבוע בידיהן המיומנות של כהות העור והתחלפה בתחושת אין אונים אל מול משימה פשוטה כקימה מן המיטה. כל המנועים והתריסים הנגללים שבעולם נראו לו עתה מיותרים, טיפשיים, זוטות שבזבז עליהן את מיטב שנותיו במקום להותיר חותם משמעותי בעולם. הוא התקרב לשנתו השמונים וחש כי הסוף מתקרב. לא היה בו פחד מפני הסוף, שמונים שנות חיים הן פרק זמן מספק כדי להשלים עם הרעיון שיום אחד ייגמר הכל. אך הוא חש שכשיעזוב את העולם הזה לא יהיה דבר שיעיד שפעם היה כאן. בורותו הטרידה אותו, הוא התמלא קנאה אל מול נכדיו בוגרי האקדמיה שכל מרצם ומשאביהם הושקעו בבניית עתידם. נסתרה ממנו העובדה שהאפשרות הזו ניתנה להם בזכות המנועים והתריסים הנגללים שעברו תחת ידיו. הבחירות שעשה נראו לו אומללות כעת, הוא שכח שנולד לתוך עולם אחר מזה הקיים עכשיו.

שקשוקי סכו”ם קטעו את הרהוריו והתריעו על זמן ארוחת הערב, ריח של דג עלה מן המטבח, יום שלישי היום, דגים. יענקל’ה המתין לאחת מכהות העור שתסייע בעדו לעבור לכיסא הגלגלים הקרוי בפיו “עגלה” . הוא ידע שהיום עומד להסתיים, ארוחת הערב סימנה את תומו. המחשבה על כך שהארוחות נותרו העוגן היחיד ביום העציבה אותו. שוב הציפה אותו תחושת הבזבוז, הוא ביקש לפלוט אנחה אך החליט להמתין עד שתגיע העגלה לשולחן, כך לפחות יהיה קהל שישמע אותה. משהגיע לשולחן שכח מזה והחל לאכול את ארוחתו. מאוחר יותר נזכר באנחה שפספס, ההיזכרות וגם האנחה השמורה נתנו לו מידה של נחמה. גם זה משהו חשב, ומיד שכח למה התכוון במשהו הזה.