היה משהו מאוד נעים במרפסת של משפחת בייטנר. לא מסודר במיוחד אבל נעים, ירוק ומוצל, משחקי ילדים פזורים, סלע גדול עליו חרוט משחק איקס מיקס דריקס וחלוקי נחל שחרוטים עליהם הסימונים של כל משתתף. אבא התבונן בנדנדה עשויה צמיגים שנחתכו ופוסלו ביד אמן לכדי סוס, סוס נדנדה מצמיגים. זה יפה הסוס הזה, מי עשה את זה? שאל את בעל הבית, בייטנר השיב שאשתו קנתה את זה ממישהו שהכירה, עשתה את זה? שאל אבא בתקווה, הוא מאוד רצה לאהוב את האיש הזה.

המארח הוציא את התה וגם שתי קופסאות של עוגיות קנויות, אמנם מתוצרת לא רעה אבל משהו בזה היה בניגוד לציפיות שלי ממנו, כאילו אדם שהוא מורה דרך ועשבים צומחים בגינתו צריך גם להוציא עוגיות תוצרת בית או לכל הפחות קערית שקדים וצימוקים.

אחרי חילופי דברים סתמיים בנושא הקיבוץ, מי היה, מי נשאר, מי עודנו וכמובן תנופת הבנייה באזור ומי מכיר את מי (היה איתי ביחידה בחור משובל, נמרוד הופמן, היית עם נמרוד הופמן בשייטת? כן, אז אתה לא כזה צעיר.. לא..  נמרוד הופמן בחור על הכיפאק, כן… גר בבית ניר, וואלה? אנחנו לא בקשר, את זוכרת את נמרוד הופמן? כן, הוא לימד אותי צלילה)

אתה צולל?  שאל אבא בעודו מסמן בסנטרו על ציוד צלילה כלשהו שהיה מונח באחד ממוקדי הבלגן במרפסת, כן, השיב בייטנר בחיוך, מהנהן כאילו זה משהו שהוא עושה לעיתים אבל אין לו איך להרחיב את הדיבור על כך, גם הוא התעטף בשתקנות הקיבוצניקית, בוחן את הזוג המוזר שנחת במרפסתו הבוקר ועוד לא הציג מילה אחת בנוגע לסיבת הגעתו. אבא לא ידע איך להמשיך את השיחה, כה שימח אותו הפריט שצדו עיניו, אבל נראה מיותר או לא לגמרי המקום והזמן להתחיל בסיפורי הצלילה של בחרותו או על הנסיעות המשפחתיות לשארם כשהיינו ילדים וכמה כל זה כבר שייך לעבר. ומכיוון שגם בייטנר לא הציע המשך לשיחת הצלילה שניהם הנהנו אחד לעבר השני עד שבייטנר שבר ובהרמת גבות וחיוך שיש בו חדש שאל: אז מה מביא אתכם אלי?

אבא עוד אמר כמה דברים על אחיו של שי שעובד אתו ואני חיכיתי שיעביר לי את רשות הדיבור באופן רשמי ומוחלט משום שלא העזתי לקטוע את אבא בדבריו. כשהרגשתי שהאור מופנה אלי והבמה שלי פתחתי בהצגת הרומן הארוך שלי עם פאסט והמכבים שלו, על כך שאני שנים שואלת את עצמי איך לספר את הסיפור הזה ואף פעם לא הגעתי למה שגרוסמן מכנה, הרגע המכונן הזה שאתה צריך לרדוף אחרי הסיפור כי הוא כבר מתגלגל מעצמו.

בתקופה האחרונה שמעתי הרבה הרצאות וקראתי על התקופה, על איך שמציגים אותה בחוגים להיסטוריה ובכל מיני פרויקטים תיעודיים ובעיקר מה שעלה מכל אלה הוא שזה פרק זמן שבמשך שנים לא היה חלק מהקאנון, הוא לא נכנס לא למקרא ולא למשנה, אלא רק לספרים החיצוניים, אני לא ידעתי כלל על קיומם עד לא מזמן, במערכת החינוך שאני גדלתי בה הוא נלמד אך ורק במסגרת סיפורי חנוכה, בקונוטציות של גבורה וניסים וטיהור בית המקדש, כשבעצם יש פה מצביא מוכשר מאוד שהוביל מרד שהזיז משהו לאימפריה ההלניסטית אבל גם גבה מחיר גבוה מאוד וסופו היה פילוג בעם שהביא לתבוסה נוראית, חורבן וגלות. אני חושבת שזה מעניין, הדרך בה מספרים את הסיפור כי היסטוריה היא רק עוד דרך לעשות זאת, לספר סיפורים ואני כל הזמן שואלת את עצמי איך לספר את שלי ולאט לאט אני מגיעה לתשובה, אני חושבת שזה גם רלוונטי לדבר על השאלה האם כל מצביא טוב הוא מנהיג טוב. אז מה שבאנו לשאול אותך בעצם זה מה אתה חושב על זה?

בייטנר חייך. נרגעתי. היה בחיוכו משהו שאמר שהאופן שבו הצגתי את הדברים מצא חן בעיניו, אני הרגשתי שהייתי רהוטה ודיברתי לעניין ולא העזתי להביט בפניו של אבא, גם מפני שרציתי למצוא גם בהן חיוך של גאווה ופחדתי שלא אמצא וגם משום שלא רציתי שיתפרץ לדבריו של שי וייקח את הבמה לפני שאשמע מה יש לו להגיד בהתייחסות ישירה לדברי.

אבא לא היה צריך את מבטי כדי להתפרץ לשיחה ולמחוק את הרגע בין דברי לדבריו של שי, הרגע בו הוא מנסח את תשובתו בראש. לפני שהחל לדבר אבא שעט קדימה עם דעתו בנוגע למודרנה, שהיא רומא. את התשובה הישירה כבר לא אשמע, מעכשיו הדברים יהיו רק המשך של מה שהוא אמר.

המשך בשבוע הבא..