קול נשי בקע מהוויז שלו ושלח אותנו לעשות פרסה על מנת להתחבר לכביש 443. הופתעתי מהשימוש באפליקציה, אתה משתמש בוויז אבא? שאלתי, אני יודע איפה זה תחנת רכבת פאתי מודיעין? משנים הכל, כל הזמן בונים עוד כבישים, חוצבים בנוף, מקצרים דרכים… ועדיין, הכל פקקים. את יודעת מה זה לצאת עכשיו מהקיבוץ בבוקר? כל הכביש הזה עד מבית הקברות ועד הצומת פקוק, עומדים כמו בתהלוכה של הלוויה, אם יש לי פגישות בתל אביב אני משתדל לקבוע אותן בצהריים אחרת אני מתרגז נורא

תשים לך משהו נחמד לשמוע

אני שומע רדיו

רדיו זה לא נחמד, זה קשקושים של אנשים שנורא חשוב להם שישמעו את דעתם. תשמע פודקאסט. אני עכשיו שמעתי את כל הקורס של יובל נח הררי באוניברסיטה העברית בפודקאסט, זה היה תענוג.

יובל נח הררי זה על הכיפאק.

חייכתי. אם כי… אבא התחיל לומר דבר מה אבל לא המשיך, רק עיווה את פרצופו והמשיך בנהיגה, אותה הנגנה התגנבה לקולו, כאילו הדבר לא באמת חשוב, כאילו זו לא האמת ואף אחד הוא לא גאון אמיתי.

מה נשאל אותו, את המורה דרך הזה? שיניתי נושא כי לא רציתי שיגע לי ביובל נח הררי

נשאל אותו איפה כדאי לטייל, מה כדי לראות ולשים לב ו… אם הוא באמת רצה שלום?

יהודה המכבי? ברור שהוא לא רצה

ברור. אף אחד לא באמת רוצה שלום. אבל בואי נשמע מה הוא חושב על זה

נכנסנו בשערי קריית ענבים. תשאלי אותו איך להגיע אמר אבא וחנה בצל אקליפטוס. סימסתי לבייטנר: מה הכתובת? והוא מיד צלצל לטלפון של אבא ושמעתי אותו אומר בדיבורית: אין כתובת זה קיבוץ. התכווצתי בבושה על שלא מיהרתי להבין זאת, ברור שאין כתובת, זה קיבוץ, יש הנחיות – סעו עד המבנה שכתוב עליו ספריה, קחו ימינה במזלג, יש שם שני ספסלים ירוקים, אתה רואה?  תמשיכו עד הסוף, אנחנו הבית האחרון בשורה.

מהבית האחרון בשורה יצא מורה הדרך וחיכה לנו מנופף בידיו ומסמן לנו שאכן הגענו למקום הנכון. האויר היה יבש כשיצאתי מהאוטו אך נשבה רוח ולא היה חם מידי. יפה, אמרתי לאבא שנאבק במשקלו ביציאה מהרכב. כן, אמר אבא, הררי, זה קיבוץ ותיק מאוד תמרי, מאה שנה, משהו כזה..

זה לא נראה כל כך כמו קיבוץ אמרתי, יותר כמו.. כפר ערבי, השלים אותי אבא. התכוונתי להגיד מושב אבל בסדר, שיהיה, כפר ערבי. מוזנח קצת, אבל יפה. לא כמו הנוי המטופח שלנו,  אבל יש פה איזה קסם. מדרגות ההר, אמר אבא והרים עיניו לעבר מורה הדרך שלנו.

הוא עמד על הטרסה שהיתה חלק מחצר בית, מצל בידו על פניו ומצמצם עיניו כנגד השמש. עוד לא ממש הספקתי להתמקד בתווי פניו אבל הנחתי שהוא מסוג האנשים שצידי עיניהם חרושות קמטים הנובעים משהות מרובה בשמש ומחיוכים. בחור גבוה וצנום, אך לא באופן שברירי, ניכר מדמותו שהוא אדם יציב, שיש לו אחיזה חזקה בקרקע. לא יכולתי להסיק את גילו אבל לפי דבריו של אבא הוא אור להיות  במחצית השנייה של העשור הרביעי לחייו.

ברוכים הבאים, הוא בירך אותנו בעוד אבא מתעכב ביציאה מהרכב. ברוך הנמצא ברכתי חזרה, מהנהנת כמסמנת, אנחנו מאותו מקום אני ואתה, יש לנו מכנה משותף רב ואני הולכת למצוא חן בעיניך. הושטתי ידי בביטחון ואמרתי נעים מאוד, תמר.

אחרי שגם אבא החליף עם שי ברכות שלום שיש בהן מן אותו זרם תת קרקעי שהיה בברכת השלום שלי – הנה באתי, ואני מסקרן אותך עם סיבה טובה, אתה עומד להתפעל ממני מאוד.

חשבתי על יהודה. על "הענוותנות הארורה" שלו כפי שאחיו שמעון מתאר אותה. אני פירשתי זאת כיהירות בכסות צניעות, או צניעות מזויפת שאפיינה רבים מאתנו בני הקיבוץ, שאהבנו להתעטף במילים כמו חקלאים, אנשים פשוטים, מעמד הפועלים… אך למעשה היינו בטוחים מעל לכל ספק שאנחנו תמיד האנשים החכמים ביותר בחדר ושתיקתנו היתה כוחנו. כך שאם כבר פתחת את הפה לומר משהו, היו משתתקים כולם ומאזינים.

התיישבנו סביב שולחן במרפסתו של מורה הדרך, הוא הציע תה או קפה. אבא כמובן לא רצה דבר ואני הבעתי התלהבות מהתה, הנחתי שזה אדם שמגדל עשבים בגינתו ושוב, לא יכולתי להימנע מהרצון העז שלי למצוא חן בעיניו. סוכר? הוא שאל, בנדיבות, השבתי, מקפידה על הגייה נכונה של חיריק בב' ושווא נח בנ' וחייכתי. הוא השיב חיוך של שותפי סוד. זהו, חשבתי, המרפסת שלי, כיבוש והתנחלות.

המשך בשבוע הבא…