אבא אסף אותי מתחנת הרכבת בפאתי מודיעין. הנסיעה לשם מתל אביב ארכה חצי שעה ולכל אורכה קראתי בספר שהבאתי עמי, מסעות בחדר הכתיבה של פול אוסטר. קיוויתי כי הספר יאיר תהליכי כתיבה, יעורר בי אמביציה והשראה לשבת לכתוב בעצמי. הספר לא סיפק את הסחורה, לא במובן טכני בכל אופן אבל היו בו רעיונות מעניינים. מיד ראיתי לנגד עייני את הביצוע הבימתי שלו וידעתי שהוא כנראה מוצא חן בעייני משום שהמילים על הנייר כבר הפעילו אצלי את זרם התודעה ויצרו חיים נוספים בתוך איזה מרחב פרשני שנפרש ביני ובין הספר.

מחשבתי נדדה במהלך הקריאה אל משימותיי, עלי להתבונן מהחלון ולהתחיל לחשוב על המפגש העתידי ועל היום שעומד להפרש בפניי, שעלי להתכונן אליו במחשבותיי. אולי ההתבוננות בנוף החולף בין תל אביב לפאתי מודיעין יפעיל אצלי את המחשבות הנוגעות לאדם ואדמה. עזבתי לרגע את מר בלנק שבדיוק השתין במכנסיו והרמתי את מבטי אל חלון הקרון, הנוף הנשקף אלי היה החניון לטווח ארוך של נתב"ג וכיוון שמר בלנק הציע דרמה גדולה מזו החזרתי מבטי וכוונתי לשורות הכתובות.

הרכבת עצרה בתחנת פאתי מודיעין, דומני שהייתי הנוסעת היחידה שירדה בתחנה זו והדבר מצא חן בעייני. עם יציאתי מהתחנה הבחנתי בסיטרואן סי 5 החביבה על אבא, רכב מנהלים שניתן לקחת לשדות משום שמרווח הגחון שלו יכול להתרחב, דבר שבוודאי קנה את אבא כשרכש את הראשונה שלו לפני עידן ועידנים כשהייתי חיילת ומילים כמו מרווח גחון דיברו גם אלי.

שלום! קרא אבא את הקריאה האנרגטית שלו. מעולם לא חשבתי כמה זה נדיב זה מצדו שבמפגש עמנו, ילדיו הוא תמיד כה מלא אנרגיה וחיוביות. הי אבא, אמרתי בעודי מעבירה את תרמילי לכתף אחת ונכנסת למושב הקדמי, אן פנינו?

קריית ענבים. הוא אמר, נפגוש שם את שי בייטנר, מורה דרך. אני לא מכיר אותו, הוא מיהר להתוודות, הוא אח של הגזבר שלנו. באחת הישיבות שאלתי את גונן אם הוא מכיר מישהו שמתמצא בתקופת החשמונאים ופתאום הוא אמר, בטח, שי, אח שלי. אז התקשרתי אליו והא נשמע בחור נחמד.

והוא גר בקריית ענבים, כלומר, אנחנו נוסעים לבית שלו?

כן. נשאל אותו כל מה שתרצי לשאול.

הנהנתי. על אף שלא הכנתי שום שאלות מעמיקות או אפילו כאלה שעניינו אותי לדעת, ידעתי רק שאני תקועה, שאני צריכה משהו שיעורר בי השראה להמשך כתיבת הסצנות והצעתי לאבא שניסע לטייל במחוזות בהם חיו, פעלו ובעיקר נלחמו אלה המתקראים חשמונאים. מאז שפרשתי בפניו את הרעיון הוא דיבר איתי עליו ללא הרף, היתה לי גם תחושה שהוא עוסק בו בחשאי, קורא, שומע וחושב חשמונאים. אך משום מה בכל שיחותינו הטלפוניות, שבזכות העניין החדש התארכו מעבר לשיחת עדכון יומית קצרה: (מה שלומך חמודה

בסדר?

יש איזה חידושים והמצאות?

לא, הכל כשהיה. מה איתך אבא

בסדר גמור

יופי

טוב, תצליחי חמודה)

על אף שהוסיף פרט חדש שחשב עליו או מחשבה שקישרה בין האתוס הציוני ליהודה המכבי נימת קולו והאינטונציה בה השתמש הביעו סלידה וריחוק מהנושא, כאילו הוא נושא שאין לעסוק בו, שהוא לא באמת מעניין או רלוונטי. לא הצלחתי להבין את הפער בין דבריו לבין הנימה שהשתמעה מהם, האם הוא תומך ברעיון של מחזה בנושא מרד המכבים או שהוא רומז לי שאני (שוב) מבזבזת את זמני.   את רעיון הטיול הוא אהב, הצעתי לו זאת משום שידעתי שזה ימצא חן בעיניו, הוא תמיד אהב לטייל וללמוד דברים חדשים. ואני אהבתי למצוא חן בעיניו.

המשך בשבוע הבא….