אני מצטער אבל אני לא רואה דופק

ככה פרק אחד נגמר ומתחיל אחד חדש. הפרק שכותרתו – מה עושים עכשיו ואיך. ומפה יש דיבורים ענייניים על איך ומה אפשר לעשות על מנת לסיים את ההיריון הזה שהגוף כבר החליט שהוא לא ממשיך לגדל אותו בתוכו. יש התלבטות – מה היתרונות של ציטוטק לעומת גרידה והאם ניתן לחכות קצת ולתת לגוף לסיים את התהליך בעצמו? יש התייעצות, אולי חוות דעת נוספת ואז החלטה והוצאה להורג, סליחה, לפועל.

אני מצטער אבל אני לא רואה דופק.

הריון יכול להפסיק להתפתח באופן תקין מכל מיני סיבות, ולסיבות הידועות לנו אנחנו יכולים לחבר בדיקות וכדרך הרפואה להתחיל לשלול עד שנגיע לתשובה הנכונה. אבל הרפואה, כפי שפרופסור אחד היטיב לתאר באוזני, היא חריץ שבסך הכל מאפשר לנו להציץ פנימה ולא תמיד אנחנו יכולים לראות דרכו את התמונה המלאה. יתכן שלעולם לא אדע מדוע ארבעה הריונות נפלו ממני והדרך שלי תהיה ככל הנראה ההשלמה עם חוסר הוודאות וההבנה כי תחילת דרכה של הורות (שמתחילה ברצון להיות הורה) היא תחילתה של דרך לא נודעת, ולא משנה כמה תתכנני ותתכונני היא תמשיך להוריד לך אגרופים לפנים ומחלקם לא תהיי מסוגלת להתחמק, את תירקי פה דם גברת, אז שימי משקפי שמש על העיגולים השחורים ותרדי מהרשתות החברתיות, its gonna be a bumpy road.

אני הולכת לשתף פה בשבועות הקרובים קצת מהמחשבות והרגשות שעברו עלי בשנים  בהן איבדתי ארבעה הריונות.  מצאתי שהפלות, על אף היותן נפוצות מאוד הוא גם נושא שותק מאוד ובשתיקה הזאת יש המון בדידות שמקשה מאוד על ההתמודדות, החלטתי שאני לא רוצה להיות חלק מהבעיה אלא חלק מהפתרון והדרך שלי היא בלצרף מילים למשפטים

כמה מילים על נחמה

כשאת משתפת באבדן שלך, אנשים (על פי רוב) פשוט לא יודעים מה לומר, הם מתבוססים בחוסר הנוחות שלהם ומחפשים את המילים שיתנו לך נחמה והן (על פי רוב) נותנות לך בדיוק את ההפך –

זה לא התינוק שהיה אמור להיות לך

הכל בזמן שלו, זה עוד יקרה לך

יאללה נקסט, ממשיכים הלאה

עכשיו את תיקלטי צ'יק צ'ק

זה הרבה יותר נפוץ ממה שאת חושבת, את לגמרי חלק מהסטטיסטיקה

לפחות את נקלטת, זה דבר טוב

הכל זה מלמעלה, בעזרת השם זה עוד יקרה

הגוף לא נפטר מדברים סתם, צריך להגיד לו תודה רבה

תציצי רגע פנימה, את באמת רוצה עוד ילד?

ניסית דיקור? עשית בדיקת קריוטיפ? הלכת למומחה?

לפחות יש לך כבר ילדה אחת

אולי את צריכה לעשות עבודה עם עצמך, אולי יש משהו לא פתור שם בשרשרת האימהות, איך היחסים שלך עם אמא שלך?

לפעמים הנחמה שאנו רוצים לספק למישהו שחווה אבדן היא יותר בשביל עצמנו, בשביל שנרגיש שעזרנו, שהיינו שם, שהבענו תמיכה. אנחנו חוזרים על מילים ששמענו או שנראות לנו מתאימות לרגע הזה כשכל מה שאנחנו רוצים זה שהרגע הזה יסתיים, שנהיה אחריו, הרחק מהאבדן, הרחק מהצער, מחוסר הנוחות והמבוכה. אנחנו ממהרים לתת עצות, להאיר את הצד החיובי, להבטיח שיש מחר והוא צופן בחובו חיים טובים יותר. קשה לנו סתם לשבת ולהקשיב, אנחנו כל הזמן חושבים: מה התפקיד שלי בסיטואציה הזאת? מה אני אמורה לספק, מה להגיד עכשיו?

אני חושבת שנחמה לא מורכבת מהרבה מילים, לפעמים מספיק רק להקשיב.

מה שחסר לי בימים הקשים האלו זו הקשבה, רציתי לספר שוב ושוב את הסיפור, מה הרגשתי בכל רגע, כמה הזוי זה, כמה הופתעתי לגלות שזה קרה שוב, כמה קשים היו הימים בין הידיעה לאשפוז, איך בכיתי כשהאחות לא הצליחה למצוא לי וריד, איזה מצחיק היה הרופא המרדים בחדר ניתוח וכמה אני מגלה על עצמי בדרך חתחתים הזו. נחמה היא הקשבה. כמו בשבעה, אנשים יוצאים ונכנסים במשך שבעה ימים ובני המשפחה חוזרים שוב ושוב על הימים והשעות האחרונות עם הנפטר… הם מעבדים, זו התאבלות, ונשים שעוברות הפלה צריכות מקום וזמן להתאבל כדי להשיב תחושה של איזון בחיים ונקודת אחיזה בעולם. כן, זה אבל לכל דבר, גם אם זה היה רק השבוע השישי, זה עדיין מפגש עם מוות, זה עדיין אבדן שמערער את שיווי המשקל הנפשי. זה לא רק ההיריון שנופל, אלו גם חלומות ותקוות וגיבוש זהות הורית שנפלו יחד אתו והתרסקו לאלף חתיכות שאת צריכה לאסוף עכשיו, לקפל בתוך תחבושת הגיינית ולזרוק לפח.