תמיד תשאפי להעניק לילדיך את הכלים שחסרו לך לכן אי אפשר להפוך להיות הורה מבלי להתבונן בביקורתיות על ההורים שלך.
ילדים קרובים יותר לעצמם, אמרתי בדרכי למטבח עמוסת כלים מלוכלכים משולחן האוכל. בצלחתה של בתי נותרה עוד חתיכת שניצל שמיהרתי להכניס אל פי כדי שדבר לא ייזרק.
מה זאת אומרת? שאלה אורה מהשולחן, מעמיסה על אצבעותיה פירורים שנשרו מהצלחות על המפה ועורמת אותן על אחת הצלחות שעוד נותרה על השולחן. תיארתי לעצמי שאם תעלה שאלה כלשהי מהשולחן בעקבות האמירה שהתכוונתי להסביר גם אם לא אתבקש לכך היא תבוא ממנה, שתמיד נעה תמיד בין הסקרנות לשמוע את דעותיי לאיסוף מידע. תמיד כשדיברתי אתה חשתי שאני מהלכת בשדה מוקשים ועלי לברור בזהירות ובחכמה את המילים ובכלל, להיות חסכנית מאוד בדבריי וחיובית, לא להסגיר דבר. למדתי זאת אחרי שנים בהם נהגתי לפטפט ולומר כל העולה על רוחי ורק השנים האחרונות בתאטרון לימדו אותי שעלי לפחות לנסות להיות פוליטיקאית טובה יותר. הפתיע אותי כמה השנים בצילה של אורה המחלצת ממני מידע ועושה בו שימוש שמצא את דרכו לפגוע בי לא הפכו אותי לאדם זהיר יותר המכלכל את צעדיו בתבונה. אבל הייתי מי שהייתי, ובאותו רגע הייתי זו שאמרה את הדבר שיוביל את ארוחת הצהריים המשפחתית לשיחה על הורות עם הוריי שאמנם חלקו את שולחן ארוחת הצהריים אך לא את ביתם כבר למעלה מעשרים שנה.
ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מתרחקים מעצמנו, אנחנו לומדים לדחות סיפוקים, להיות מנומסים, להצניע רגשות… אתם יודעים, להתבגר. אמרתי בעודי ממשיכה לפנות כלים מהשולחן, פעולה אגבית שאפשרה לי להמשיך לדבר מבלי להיות מחויבת לחלוטין לדברים, אנחנו הכי קרובים לעצמנו כשאנחנו ילדים, יש ביטוי לרגשות לנו, לפעמים בעצמה גדולה מאוד, אנחנו עסוקים ברצונות המידיים שלנו. זה דבר טוב להיות קרובה לעצמך, השתמשתי בגוף ראשון נקבה בכוונה, לא משום שהייתה לי אג'נדה בשיחה ושקלתי בקפידה את דבריי, אלא משום שניסיתי להרגיל את עצמי לדבר כך. אמנם החיים מלמדים אותנו לווסת את עצמנו כדי שנוכל לחיות בחברה אבל להיות קרובה לעצמה זה דווקא משהו שהייתי רוצה לשמר אצלה.
הילדים, שלי ושל אחותי אכלו את הקרטיבים שלהם בהנאה במרפסת, שם אין חשש מטפטופי הקרטיב הנמס בחום הנגב, העפתי אליהם מבט מחלון המטבח, הם שוחחו על משהו שלא שמעתי אבל ניכר מפניהם הקטנות והמחייכות שהוא משעשע אותם.
גם בתוך הבית ניכר שהקהל היה משועשע מדבריי, אמי פלטה את ה"אוי תמי" הרגיל שלה שהיה התגובה כמעט לכל אמירה שנמהל בה רגש כלשהו ולו הדל ביותר. לעיתים זה לווה ב"איזה דיבורים" או "או-ווה" עם פרצוף משועשע שבעבר הכאיב לי על כך שזו התשובה על השיתוף במחשבותיי או רגשותיי. היא חושבת שאני ליצן, אמרתי לאחותי הגדולה, היא גם אמרה שארון הבגדים שלי נראה כמו מחסן תחפושות, היא, הקיבוצניקית עם הטרנינגים שחושבת שתיק של קיפלינג זה שיא הסטייל, קיפלינג! צעקתי לשם האפקט הקומי שמיד עבד. אחותי צחקה מכל שטות שעשיתי או אמרתי והייתי מוכנה להשתטות לנצח כדי להמשיך להצחיק אותה. היא לא חושבת שאת ליצן, אמרה בטון מנחם, זה פשוט קצת יותר מידי בשבילה. מה? שאלתי באותו טון קומי שהקל עלי את ההתמודדות, הכל תמי, אנחנו, החיים, זה הכל קצת יותר מידי בשבילה, סיימה אחותי את דבריה במבט מרוחק שהיה בו אותו עצב שהיה לה כשהיתה נערה והרגשתי שהיא מתרחקת ממני לתוכו, עצב הנעורים שלה שלא היתה לי בו דריסת רגל כי הייתי צעירה מכדי להבין. אומנם רק שנה וחצי מבדילות ביננו, אך בשנות נעוריה כשהיתה מתכסה בשמיכות הצער שלה גם הליצן שבי לא הצליח לנער אותן מעליה.
קינוח? שאלה אורה, יש עוגת תפוחים נהדרת. לא תודה אמרתי, מצרה על כך שאיש לא הגיב על דבריי ובאותו זמן שמחה על כך שלא אדרש להגן על טיעוניי בשיחה מעמיקה בענייני חינוך והורות. כל הסופ"ש בו התארחנו אחותי ואני בקיבוץ עם הילדים חשתי בביקורת הרוחשת מתחת אמירות כמו "בא לי זה בכלל אי באינדונזיה" ו"ישר הם מפעילים את הסירנה", "אתם לא בכיתם בכלל".
לא מצאתי מענה שיהיה חף מהביקורת שלי ולכן שוב הילכתי בזהירות, מסוככת מעל ילדתי מחד ומחייכת אל מארחיי מאידך. כמה מתיש המאמץ הזה חשבתי. ובאמת תמיד מצאתי את עצמי עייפה מאוד בקיבוץ ועם זאת לא מצאתי שם מנוחה, הלילות היו מתארכים לעינוי בו הייתי מתהפכת במיטה, בוהה בתקרה ומייחלת לשמש שתזרח כבר מעל גבעת בית הקברות.
כולם מלבדי אכלו עוגת תפוחים. אפילו את השטרודל תפוחים של סבתא לא אהבת, אמרה אחותי בקול רם מידי, מציעה נחמה לאופה. אבא הציע קפה וכולנו סירבנו בנימוס. הילדים נכנסו נושאים מקלות שנשארו מהקרטיב ואחרי שאמרתי להם שאני לא פח הלכו לזרוק אותם בעצמם. בואו נשטוף ידיים, אמרה אחותי וסימנה לי בעיניה שתשמח לזוז בקרוב, עוד מחכה לנו נסיעה ארוכה לתל אביב.
אני רוצה להעניק לילדה שלי כלים טובים יותר להתמודד עם העולם מאלו שאני קיבלתי, שפכתי את טענותיי בפני אחותי בשיחת הסיכום שניהלנו תמיד בדרך מהקיבוץ בו גדלנו אל העיר בה חיינו. יש הרבה דברים שנאלצתי ללמוד בדרך הקשה ויש כאלה שאני עדיין לומדת, אלוהים יעזור לי, כל חדר חזרות שאני נכנסת אליו אני היחידה שחושבת על מה אני משרתת בתוך ההצגה בעוד שכל שחקן אחר חושב על איך ההצגה משרתת אותו. אבל המחשבה שלך היא הנכונה, אמרה בנסותה לנחם אותי על הקריירה האומללה שלי. אין דבר כזה נכון או לא נכון, ביטלתי את דבריה, אם זה לא נכון לי זה לא נכון נקודה. התפיסה הזאת לא משרתת אותי, אני כל הזמן נשארת בורג בתוך מערכת ונמאס לי מזה, לא רק שזה לא מקדם אותי זה הופך אותי לבלתי נראית, אני לא מצליחה להשמיע את הקול שלי. היא הסתכלה קדימה, ראיתי שהיא מנסה לחשוב על משהו להגיד ולבסוף רק יצא לה, התחום של כל כך קשה תמי. זה בדרך כלל מה שחותם את השיחה כשהאדם השני כבר לא יכול לשמוע את הטרוניות של השחקנית המתוסכלת. התחום שלך כל כך קשה – זה משפט שמציע לך נחמה, את שאמיצה דייך כדי לעסוק בתחום שלא כל אחד יכול היה לעסוק בו ובו בעת אומר אין לי עצה טובה להשיא לך, את בחרת, עכשיו שאי בתוצאות, ואם אין לך דיי כוח, צאי מהתחום, כך או כך, נמאס לשמוע אותך.
הכביש השתרך לפנינו, ארוך ומהביל, אדי חום יוצאים ממנו בשמש הצהריים המאוחרים. המזגן באוטו נשב בעצמה והילדים התנמנמו במושב האחורי. ידעתי שהם יירדמו, שיהיה לנו בהצלחה עם ההשכבה בלילה, אמרה אחותי אבל אני לא הייתי מוטרדת מזה, לא חרדתי לשעות השינה שלי כמוה, משום שידעתי ששום עומס לא מחכה לי בתחילת שבוע הבא. אם היתה בי עייפות לא היתה זו עייפות של עומס או מרדף החיים הבורגניים השוחקים את ההורה העובד, זו היתה עייפות של חוסר מעש, של שעמום ודכדוך, של אמביציה שהולכת ואוזלת. הרגשתי שאני מובסת, שאני מנופפת בדגל לבן על גבעה שאפילו עוד לא ניסיתי להסתער עליה.