כשהייתי ילדה טיילתי הרבה, אנחנו היינו משפחה מטיילת. היום אני ואחותי נזכרות בהתרשמות מאבא שלנו, שהיה לוקח שלושה מילדיו , מוסיף שניים של אחותו, מעלה את כולם על הרכב הגדול של הקיבוץ ולוקח את כולנו לארבעה ימים בשבילי הארץ, מבצר אנטיפטרוס, המוחרקה, נחל אלכסנדר ומבוא חמה, לוקחים מפתח לסחנה מהדודים בתל עמל, מטפסים על הגדר בגן הברון, אף דלת אינה סגורה בפני המטייל לימד אותנו אבא, אין שער נעול למבקש הנוף. אין מקור מים שלא טבלנו בו, מפל רסיסים, בריכת המשושים, ברכת רם וצפירה. הדרכים נפתחות לפנינו, ואנחנו ילדים, מתבוננים במשולשים הצהובים של שדות המוקשים וחוששים. אבא נוהג ומספר, מצביע על הדרך ומסביר, הנה הר טבור, אתם רואים? זה קיבוץ עין דור, פה שאול בא אל בעלת האוב, פה ההגנה פוצצו גשר ומשם עברו המחבלים, כאן הכרתי את החברה הראשונה שלי, פה נולדתי…. וסיפורי הארץ נשזרים בסיפורי הדרך וכולם הם סיפוריו של אבי, המסיע אותנו במשעולי ילדותו ונעוריו, מיטיב לספר סיפוריו.

היום אני נוסעת בכבישי הארץ, אל בתיהם של האנשים שחולקים איתי את סיפוריהם. מדרימה בראשון ומצפינה בשלישי, מתפעלת מהנוף המתחלף, מכירה את הדרך משבוע לשבוע. בנסיעה השלישית אני כבר מכבה את הווייז, מנווטת על פי זיכרון, נותנת לסיפור הדרך להוביל אותי.

אהבתי את הטיולים עם אבא, היתה בהם משפחתיות ושמחה ובני דודים, שחינו בכל מקור מים, אכלנו תפוחים הישר מן העץ, שמענו מואזין כשנהנינו מבקלוואה, צחקנו הרבה ובחצי אוזן גם שמענו את אבא מספר ומצביע על הר או עמק, גלגלי הסיפור והרכב מובילים אותו אל היעד הבא. היום אני מקשיבה לסיפורים לא רק עם האוזניים אלא גם עם הלב, והודות לאבי, אני יודעת שאת הארץ הכי טוב להכיר דרך סיפוריה והיא מלאה בהם.