ביום החג ביקשה בתי שאבוא לקחת אותה מבית הספר. למחנכת היא אמרה שהיא לא מרגישה טוב אבל כבר בשער בית הספר, כשצעדה אלי המליפיסנט הקטנה שלי מרוחת מסקרה תחת הלגונות הכחולות שהן עיניה ידעתי שאין כאן מיחושי גוף אלא נפש וכמה שחששתי מעוד וירוס, כאבי הלב מפחידים אותי הרבה יותר.

"לא מצאתי את עצמי" היא אמרה "כולם השתוללו וצעקו, בכלל לא היה כיף". נזכרתי בעצמי בחדר האוכל של בסיס סיירים, בימי שישי, כשכולם היו שרים ודופקים על השולחנות; "תחנות שלוש, כאן שלוש בחזית אלפיים שוש" ואני פחדתי לפתוח את הפה ולהצטרף לשירה כי הרגשתי שחונק אותי איזה בכי שלא ידעתי להסביר. מעולם לא הבנתי למה היה לי כל כך קשה ברגע הזה, בו כולם שמחים, מרוממי מורל ואני לא מוצאת את עצמי, לא מצליחה להיות חלק. אבל כששיתפתי את בתי בסיפור הזה, וראיתי את המצוקה שבלגונות מפליגה הלאה הבנתי.