פגישת דוקומנטציה היא הפגישה האחרונה שאני עושה עם אדם שאני כותבת את סיפורו, הוא מגיע אחרי שאני כבר מכירה היטב את הסיפור ויכולה לנחש מי האנשים בתמונה, מתי זה צולם, ואיפה כדאי לשבץ את התמונה בספר. זה רגע בו הדמויות שעד עתה נרקמו מחוטי הסיפור ששמעתי על בד המקלדת שלי מקבלות לפתע פנים וגוף.

אני תמיד מחפשת עוד משהו מלבד תמונות; תעודות, מכתבים, גלויות… עדויות לחיים שנחיו, לאהבה שניצתה, לחברות אמיצה שהשתמרה על דפים מצהיבים, הישגים שהושגו, אבדות שאבדו… כל אלו מעשירים את הספר וממשיכים לשמר בתוכו את מלאות החיים.

אחד הספרים שכתבתי היה על זוג. הספר פרש את סיפורו של כל אחד מהם בנפרד עד שהתמזג לסיפור אחד שהוא סיפור הדרך המשותפת שלהם. בפגישה האחרונה, אחרי שכבר הכרתי אותם כל כך טוב, ישבתי בביתם, אכלתי משולחנם והקשבתי לכל הזיכרונות, המחשבות והתובנות שלהם, ישבנו במטבח וקראנו עשרות מכתבים שכתבו זה לזו וזו לזה במשך השנים בחיפוש אחר שניים או שלושה  שיכנסו לספר. היה בהם כל כך הרבה יופי, השתקפה מהם תקופה ויכולתי להרגיש את האהבה שגדלה בניהם ממכתב למכתב. ממש הייתי צריכה להתאפק לא להכניס את כולם. 

תשמרו מכתבים, פתקים, כרטיסי ברכה… הם תיעוד לרגשות שדוהים במאגרי הזיכרונות… יבוא יום ומישהי תתרגש מהם במטבח שלכם ואתם תיזכרו במלאות חייכם.