דבורה נכנסה לאחת משקיות האוכל כשישבנו בפארק לאכול צהריים. למחרת מצאנו אותה מתה במיקרוגל שאיילה הסבה לארון אחסון.

המסלול של הדבורה אל מותה החל בפארק השטוקהולמי שטוף השמש בו ערכנו פיקניק ביום בו נחתנו בשוודיה.  הדבורה שבטח נהנתה מהיום הבהיר מצאה אוצר בלום בדמות פירות טריים שקנינו בסופר הנקי והשופע תחת מדרגות הסאבווי ליד האקורדיוניסט הצעיר שנשען כנגד העמוד וניגן מנגינות אפלות שתאמו את חשכת האנדרגראונד, והמבט שלו היה ציני ונבון כאילו הוא יודע את האמת ובחר לנגן אקורדיון מתחת לאדמה וכולנו טיפשים שבחרנו אחרת.

בדרך למלון הדבורה לא נאבקה כלל, לא היה רחש בשקית המעיד על ניסיונות המלטות אל החופש. הנסיעה במונית עברה בנועם, בשיחה ידידותית עם הנהג על שכר ממוצע במשק השוודי, על שביעות רצונם של האזרחים מאיכות חייהם ונכונותם לשלם מיסים המאפשרים להם חינוך ובריאות חינם ובאיכות גבוהה.

מהמונית למעלית ומהמעלית למיקרוגל. "נשתמש בו כארון" אמרה איילה, שבעת רצון מהיצירתיות שהפגינה באחסון המזון שנותר אחרי הפיקניק, לא מודעת לחלוטין לחיים הנגמרים אט אט באחת השקיות. גם אני הייתי שבעת רצון מהסידור של איילה וסמכתי עליה בעניינים האלו, תפקידה בקאסט בין היתר היה לארוז את האביזרים במזוודה לאחר ההצגה והיא היטיבה לעשות זאת מכולם, גם כשנדמה היה לי שלעולם לא נוכל לדחוס את כל הציוד במזוודה אחת הפליאה איילה בכושר הארגון שלה והצליחה במשימה.

החדר במלון השוודי היה פונקציונאלי ונועד לשרת בדיוק של הנדסת אנוש איקאית את הדייר הארעי הלן בו. היה משהו חסר נשמה בקווים הנקיים ובחומרים המודרניים בחדר הזה, פלסטיק, למינציה, מתכת. המלון כולו היה על טהרת המודרניזציה והרשת – אין אנשי צוות, ההזמנות נעשות מול מכשיר בוקינג בכניסה, אתו נאבקו שלושה ברזילאים שהתקשו עם האנגלית. הדלתות כולן נפתחות עם קוד ואם יש צורך בחידוש המלאי בחדר יש דלת מול המעלית עליה מסומן איקס ובהקשת הקוד תפתח הדלת אל מחסן משופע מגבות, נייר טואלט, בקבוקי סבון ושמפו וכלי מיטה וכולם מקופלים, מסודרים ומפולסים על מדפים שכמו תוכננו ונבנו לגודלם. כנסי וקחי לך כל מה שנחוץ לשהייתך השקטה והעניינית אצלנו.

הערב ירד על העיר אך החושך עוד איחר לבוא ואנחנו שמנו פעמינו לכיוון התאטרון, לצפות בהצגות הערב ולהופיע בעצמנו. הדבורה נשארה בחשכת המיקרוגל, זמנה שאול, בדידותה ערה, הסוף מתקרב ואיש אינו יודע על כך.

הפסטיבל השוודי כינס הצגות מכל העולם. היתה שם שחקנית מזימבבואה שסיפרה את סיפור המדינה המדממת דרך גרוטסקות של דמויות דיקטטורים נלעגות, הקהל צחק והריע עד שנאנק מכאב של הזדהות כשהקדישה השחקנית את ההצגה לקרוביה וידידיה שחיים בצל הגרוטסקה הזו. "ההיפוך היה כל כך חזק" אמרה איילה בעיניים בורקות "זה מתחיל כמו סטנד אפ, והדמויות כל כך עשירות בניואנסים ואז פתאום היא הופכת את זה ואת מרגישה שקיבלת אגרוף בבטן…"  איילה היטיבה לתאר, היא  אדם וורבלי מאוד מחוץ לבמה אבל על הבמה התקשתה בלייצר מילים או אפילו שברי מילים, היא טענה שהביטוי הפיזי הוא נחלתה. אני התקשיתי בהבנת הביטוי הפיזי,  היתה זו טריטוריה מעורפלת בעייני ולא אהבתי את ההתנשאות הזאת של אנשי המחול על אנשי התאטרון כאילו השימוש במילים דל הוא ואינו עשיר מספיק על מנת לבטא את נפש האדם. כזה היה גם המופע הבא בו צפינו ששילב בין רקדנית ווידאו ארט כמיטב הטרנד האירופי באותה תקופה. יכולתי להעריך את היכולות והווירטואוזיות של הרקדנית, היו מספר רגעים שקיבלו קונקרטיזציה אליה יכולתי להתחבר אך רוב הזמן חשתי משועממת ולא הבנתי את הצורך בהקרנה, את הקשר בין נושא ההקרנה לעבודה הפיזית ובכלל, את הסיבה שלשמה התכנסנו באולם חשוך על מנת לצפות בזה. אבל שמרתי את דעותיי לעצמי, לא רציתי להיכנס לדיון מעמיק בדבר "מה לא עבד במה שראינו", עייפתי מאלה והעדפתי לקיים אותם ביני לבין עצמי.

ואז עלינו אנחנו לבמה. ההצגה עברה בשלום. הקהל השוודי הגיב בנימוס, צחק ומחא כפיים כשנדרש לכך אך משהו מתחת למעטפת הסקנדינבית הקרה התחבר לפרוורטיות שבסצנות וזה מה שהחזיק את האנרגיה באולם.

ארזנו חפצינו והתכוננו לחזור אל המלון. עלתה מחשבה לחזור ולפתוח את שקיות הסופר מהצהריים ולהתקין ארוחת ערב קלה בחדר. אפשרות שהיתה אולי מצילה את חייה של הדבורה, היינו שבים בדיוק לדקות האחרונות של אויר שעוד נותרו לה, פותחים את השקית והיא, בשארית כוחותיה הייתה מניעה את כנפיה וכנגד כל חוקי הכבידה מרימה עצמה ומפלסת דרכה אל מחץ לשקית, אל החדר ודרך החלון החוצה, אל החופש, אל החיים, אל העמל וההגשמה.

התקווה הזו נגוזה כשהחלטנו להישאר כולם יחד וללכת לאכול במסעדה מקומית, לשתות כוס בירה ולחגוג את ההצלחה בפסטיבל אירופי נוסף.

שבנו לחדר לאחר הארוחה, עייפים, שבעים ומרוצים. ההצגה הייתה מאחורינו ונשאר לנו יום שלם לתור את העיר היפה ולצפות בהצגות. החושך ירד סוף סוף על העיר, החשכנו גם את החדר וכל החשכה הוסיפה לאפלת המיקרוגל שוודאי מילאה גם את ליבה של הדבורה שהחלה להיפרד מהחיים ומהעולם כפי שהכירה אותו. ובעוד צללנו אנחנו לשינה מתוקה במיטות הפונקציונליות בחדר איקאי, במלון נטול צוות בעיר השוודית, הדבורה צללה אל מותה.

"אוי, יש דבורה מתה במיקרוגל" אמרה איילה בבוקר כשהוציאה את שקית הפירות. "מסכנה" אמרתי "היא כנראה נכנסה לשקית בפארק, היו שם המון דבורים".

יצאנו אל היום שטוף השמש ולא הוספנו לחשוב על כך.