כשסאני, הכלב שלנו מת שאלה אותי בתי שהיתה אז בת חמש אם אנחנו יכולות לנסוע לווטרינר כדי לראות אותו כי לשם לקחנו אותו אחרי שהיא נפרדה ממנו.

הוא כבר לא שם ילדתי, אמרתי וניסיתי לחייך בנועם כדי להיאבק בדמעות הגעגוע שלי וההתרגשות מתמימותה שלה, תמימות ילדה שהחיים טרם חרצו בה את סימניהם הבלתי נמנעים

אז איפה הוא, היא שאלה, מאלצת אותי לעמת אותה עם המציאות, עם חיים שיש בהם גם כאב ופרידות שהן לצמיתות.

את הגוף שלו קברו באדמה, השבתי לאט, מוודאת שהיא מבינה אותי מחד ושאינני חושפת את נפשה הרכה למשהו שטרם תוכל להכיל מאידך. והנשמה שלו… התעכבתי לרגע, מחפשת אחר המילים, הנשמה שלו ממשיכה לחיות דרכנו.

מה זאת אומרת? היא שוב שאלה, מכריחה אותי להיות נוכחת, להישיר מבט אל תוך עצמי ולבחור במה אני מאמינה. בזיכרונות שלנו, השבתי, זו הדרך להמשיך להתקיים, דרך זיכרון של מישהו אחר.

אז כשאתה מת אתה הופך לזיכרון? היא שאלה והממה אותי בתבונת הילדה שלה. פחות או יותר, אמרתי, אפשר לומר שאנחנו נהיים סיפור ואם ממשיכים לספר את הסיפור זה כאילו אנחנו ממשיכים להיות כאן, בזיכרונות ובלבבות של מי שזוכר אותנו.

היא חייכה ובבת אחת ניתקה את הברכות הכחולות שהן עיניה משלי וגלשה שוב בקלילות לפיקניק שערכה על השטיח עם הדובה בשמלה ורודה. היא נענתה, והמענה הניח את דעתה, לפחות לעת עתה אבל השיחה שמבחינתה נגמרה אז על השטיח, רק התחילה בתוכי.