לפני כמה שנים נפרדתי מהחלום שלי להיות שחקנית. זה לא היה קל וזה לא קרה ביום אחד. היה לי קשה להרפות ופחדתי מהוויתור, האגו שלי לא יכול היה לסבול את המחשבה שאני לא מספיק חזקה כדי להחזיק מעמד או מספיק מוכשרת כדי להותיר רושם. הזמן חלף וראיתי איך כל היוליות האדלות והנינות חלפו לאט בתוך שדרת קזוארינות ואני כבר מבוגרת מהן. זה טוב, ניחמתי את עצמי, עכשיו אני בשלה לתפקידים הטובים באמת וכשהם לא באו התחלתי לכתוב אותם לעצמי, לייצר מציאות. ועדיין, זה לא היה זה. לא שיחקתי, התבוננתי בדמויות שלי וכל שהרגשתי היתה ביקורת חריפה לביצוע שלי ורצון עז שזה יגמר ואוכל ללכת הביתה. ואז כל המאשות והירמות, הרגינות פסעו לאט בתוך שדירת קזוארינות וגם הן כבר אינן. כמה זמן עוד אביט על השדירת קזוארינות הזאת ואתהה?

הייתי חייבת לספר את הסיפור הזה קודם כל לעצמי, כך שלא יהיה סיפור על כישלון אלא סיפור על חוסן, סיפור על גמישות, על הקשבה פנימה ועל הרצון שלי להשכיב כל ערב את ילדיי הצעירים לישון. רק אחרי שסיפרתי את הסיפורים האלה מספיק פעמים כדי להאמין בהם יכולתי להישיר מבט אל הכישלון. גם הוא חלק מהחיים ותכל'ס, כשמסתכלים על הקריירה המשחקית שלי – הצלחה זו לא היתה. אבל מהפרספקטיבה החדשה בה אחזתי יכולתי להתבונן על עצמי בחמלה, לראות את הכוח שלי, את התבונה ואיך לא נתתי לאגו שלי להיית חזק מהרצון שלי להיות מאושרת. זה כוחו של סיפור, זה כוח אדיר, מרפא, מנחם ומשמח, זה כוחה של הבריאה. היום אני מספרת סיפורים של אחרים ואני יוצאת לעמל יומי בשמחה גדולה על היכולת לחלוק את הדבר הזה, להעניק אותו לאחר ולהעניק לעצמי משמעות תוך כדי.