השנה אני שבה אל שולחן הסדר בבית בו נולדתי וגדלתי – קיבוץ שובל.

בילדותי היה חג פסח הערב החגיגי בשנה והחג לו הכי ציפיתי. שולחנות ארוכים נערכו בחדר האוכל, עוטים מפות לבנות ומתקשטים בצלחות סדר עגולות, במה גדולה הוקמה במרכז חדר האוכל כשהנוף היפה בתבל, זה המשתקף מהחלונות המקושתים של חדר האוכל בשובל היה לתפאורה. אחרי שבועות של הכנות וחזרות הקיבוץ כולו לבש חג והסב יחד לשולחן אחד ארוך וערוך. בהישמע קול האקורדיון של עליזה פלח, פצחנו בשירת מלאו אסמינו בר וילדי הגן נכנסו אוחזים שיבולים ירוקות, הניחו אותן בקדמת הבמה והסדר החל.

אחד הקטעים האהובים עלי בהגדת הקיבוצים, האגדה בה קוראים רבים מקיבוצי ארצנו ורבים מיוצאיהם, הוא שיר של יהודית כפרי:

פַּעַם תִּהְיֶה אַהֲבָה גְּדוֹלָה

כְּאַהֲבַת הַגֶּשֶׁם,

הַמוֹחֶה אֶת הַגְּבוּלוֹת

הַצוֹמֵחַ

בְכָל שִׁבֳּלֵי הַמִזְרָח הַתִיכוֹן

פַּעַם

הַרְבֵּה לִפְנֵי אַחֲרִית הַיָמִים

וְאָנוּ נְכַתֵת לְשָׁלוֹם

אֶת כָּל מִילוֹת הַמִלְחָמָה

כל השנים קראתי אותו כפי שהוא כתוב, כשסגול מנקד את הח' במילה מוחה:

הַמוֹחֶה אֶת הַגְּבוּלוֹת

כלומר הגשם, הוא שמוחה את הגבולות בין שיבולי המזרח התיכון, אותו גבול שהאדם עצמו מתח, כי שיבולים לא מכירות גבול וגם לא הגשם, הוא יודע רק למחות.

השנה אני חושבת שאפשר לקרוא את כפרי גם בקריאה אחרת – כשקמץ מנקד את האות ח':

הַמוֹחָה אֶת הַגְּבוּלוֹת

ופתאום משתנה המשמעות וזה לא הגשם שמוחה את הגבולות אלא האהבה. וראו זה פלא, גם אהבה היא המצאה של האדם. והנה לנו ציר שצד אחד שלו מותח את הגבול והצד השני מוחה אותו. ובאמצע אנחנו, ויש לנו את החירות לבחור את הצד שלנו על הציר.

לא ירד הרבה גשם השנה, אז בואו נשתמש באהבה, הרי ממש בימים אלו, אנו יכולים לראות עד כמה היא יודעת למחות.

שיהיה לכולנו חג שמח, שנשמור על החירות, האהבה ועל היכולת לבחור איך לקרוא את הסיפור שלנו.